אל תוך אזור הדמדומים

..."באותו רגע אני זוכר את עצמי חושב: אני לא מאמין לאיזה מצב רע נקלעתי!!!" השעה היתה מאוחרת והאור האחרון גווע במהירות. הייתי במרחק של מאות קילומטרים מהציויליזציה, כשזרם תת מימי חזק נושא אותי במהירות הלאה מהיאכטה ממנה צללתי ושאליה אני אמור לחזור. עלייה מידית למעלה - הסיכוי היחיד לעלות במרחק סביר מהיאכטה - היתה כרוכה באיום רציני לחטוף מחלת דקומפרסיה בשל אי השלמת החניות הנדרשות...אבל מהר מאוד הבנתי שאיום הדקומפרסיה הוא הרע במיעוטו - חייב הייתי לעלות מיד אל פני המים! שכן, עם כל הכבוד למחלת הדקומפרסיה והחניות הנדרשות, חבורת הכרישים שהתאספה מתחתי, כשהיא שוחה במעגלים הולכים וקטנים ובמהירות הולכת וגדלה - התנהגות קלאסית אצל כרישים עם כוונות תקיפה - הדאיגה אותי יותר..."

הדובר הוא ריצ'ארד פייל והאירוע המתואר לעיל הוא אחת מההרפתקאות המתארות את שגרת צלילותיו של הביולוג הימי הלא שגרתי הזה. פייל הוא חלוץ בינלאומי בעולם הלא סלחני של הצלילה הטכנית. הוא מוכר היטב לחובבי ז'אנר צלילות הרוויה וצלילות הטרימיקס. פייל היה מהראשונים לחקור את האזור לו הוא קורא "אזור הדמדומים". אזור זה שוכן בין 50 ל- 150 מטר, הרבה מתחת לגבולותיה הבטוחים של הצלילה הספורטיבית, קצת לפני המחשכים שבמצולות, בגבול שבו חיים המתבססים על פוטוסינתזה חדלים מלהתקיים. "אזור הדמדומים" הוא ביתם של דגים ויצורים תת מימים אחרים, שבגלל הלוגיסטיקה הנלווית, לא נחשפו עדיין על ידי חוקרים. ריצ'ארד פייל הוא הרפתקן, חלוץ, מדען, טכנאי, ממציא, פילוסוף והוגה דעות, אולם אם יישאל, יציג האדם הססגוני הזה את עצמו בראש ובראשונה כאכטיאולוג - חוקר דגים.

את ריצ'ארד פייל הכרתי בפיג'י, במהלך הפקת סרט דוקומנטארי תת מימי. את הסרט ביים וצילם הווארד הול, שנחשב לאחד הצלמים התת-מימיים הטובים בעולם. הווארד הול עצמו צולל עם מערכת צלילה  סגורה מזה 10 שנים ונחשב אוטוריטה בנושא. הול דיבר על פייל בהערכה עמוקה וכשעשה קורס טרימיקס בחר בפייל להדריכו. הול הביא את פייל בתקווה כי הלה יגלה תוך כדי אחת מצלילות הטרימיקס שלהם מין חדש של דג. הול קיווה להנציח את האירוע במצלמת האיימקס שלו. ואכן, כבר בצלילת העומק הראשונה שלו מצא פייל מין חדש של דג שלא תועד קודם. במהלך חמשת השבועות בהם צלל פייל בפיג'י, ביצע צלילות טרימיקס לעומק של 100 מטר ויותר, במהלכן לכד 8 מינים חדשים של דגים וכמה אחרים שלא תועדו קודם.

ריצ'ארד פייל נולד בשנת 1966 באי הוואי שבאוקיינוס השקט. מאז שהוא זוכר את עצמו, ריתקו אותו הדגים והסביבה בה הם חיים. אימו מספרת שריצ'ארד התינוק נהג לבהות שעות, כמהופנט, באקווריום המשפחתי. בגיל 7 התחיל לדוג דגים ברשת ולהעבירם לביתו. ריצ'ארד היה צופה נלהב בסדרה הטלוויזיה של ז'אק קוסטו וידע מגיל צעיר על האפשרות לשהות מתחת למים עם מיכלי אוויר. כשהיה בן 13, היה קורס צלילה אחת מהאפשרויות בתוכנית החינוך הגופני בבית ספרו, והוא הזדרז לבחור בה. הוריו, חובבי טבע נלהבים, עודדו את בנם הצעיר בתחביבו. החופשות השנתיות של המשפחה, אותן בחרו הוריו לבלות ביעדים אקזוטיים כגון איי הגלפגוס ואיי פונפה, חשפו את פייל הצעיר לשוניות האלמוגים העשירות של האוקיינוס הטרופי וסייעו לבסס את אהבתו לנושא. בגיל 17 כבר הכיר פייל צוללים אחרים, שחלקו איתו את אהבתו לחקר הדגים. ביחד יצאו למסעות צלילה במטרה לאסוף דגים למחקר ולאקווריומים. העומקים אליהם צללה החבורה גדלו בהדרגה. בשנת 1985, בהיותו בן 19 בלבד, חווה פייל התנסות ראשונה במחלת הדקומפרסיה. במהלך סדרת צלילות עמוקות באיי חג המולד עם אספן דגים בשם דייויד ווילדר, הרגיש פייל כאב קל בכתף. פייל ביצע "רקומפרסיה רטובה" - צלילה שמטרתה להיפטר מבועות חנקן באמצעות הגדלת הלחץ הסביבתי בחזרה ושבירתו ההדרגתית. שיטה זו אינה מומלצת בדרך כלל, בשל הסכנות הכרוכות בה. ביצועה מותנה קודם כל בהבנה ובידע מעמיקים בנושא הדקומפרסיה וכן בציוד מתאים, טבלאות טיפול מיוחדות, פיקוח הדוק - וגם במזל. במקרה הזה נעלם הכאב בכתף ופייל וחבורתו שכחו מהפרשה במהירות, מבלי להפיק לקחים מתבקשים.

שלושה חודשים מאוחר יותר ביצעו אותו ווילדר ושלושה מחבריו סדרת צלילות דומה, אולם הפעם לא נהנתה החבורה ממזל דומה. הם מצאו עצמם סובלים ממחלת דקומפרסיה חמורה: אחד הצוללים מת מייד עם עלייתו אל פני הים. שלושת האחרים הוטסו לתא לחץ על מנת לקבל טיפול רפואי. שניים מתוך שלושת הצוללים סבלו משיתוק חלקי של הגפיים שעבר רק לאחר קבלת טיפול ממושך בתא לחץ. ווילדר עצמו הושאר שלושה חודשים בטיפול היפרברי בהונולולו ונשאר מרותק עד היום הזה לכסא גלגלים.

פייל, מזועזע, ביקר את ווילדר במהלך הטיפולים הממושכים אותם קיבל בתא הלחץ. באחד מביקוריו פגש פייל את ד"ר רוברט אוברלוק, רופא מוביל במחקר הטיפולים ההיפרבאריים. פייל למד מד"ר אוברלוק רבות על מחלת הדקומפרסיה ועל הטיפול בה. דוקטור אוברלוק עתיד ללוות את פייל וצלילות הרוויה שלו בשנים הבאות.

ב- 1986 נסע פייל, אז בן 19, לפלאו, לסייע בהקמת תחנה לאיסוף דגים לאקווריומים. מספר פייל: "אחרי 6 חודשים באיי פלאו הגיע רנדל, סמכות עולמית בחקר דגים ושוניות אלמוגים, לביקור. הוא חיפש מישהו שיצלול איתו ואני התנדבתי מייד. היתה זו הזדמנות פז בשבילי לחפש מינים חדשים של דגים. ידעתי שהמקום הטוב ביותר לחיפוש מיני דגים חדשים הוא, היכן שאנשים אחרים לא חיפשו מיני דגים חדשים לפני...כלומר, עמוק. באותה תקופה נהגתי לבצע צלילות שגרתיות לעומקים של 65-75 מטר בעזרת ציוד צלילה קונבנציונאלי - מיכל אויר אחד של 12 ליטר. כל יום מצאתי עצמי מעז יותר ויותר. ביום האחרון לביקורו של ג'ק בפלאו העזתי יותר מדי...תקלה בציוד הובילה למצב בו מצאתי עצמי בלי אוויר במהלך עלייה מ- 75 מטר. ביצוע חניות הדקומפרסיה הנדרשות לא היה אופציה, שכן האוויר במיכל בקושי הספיק לעלייה אל פני המים. סימני הדקומפרסיה לא אחרו להגיע. ללא תחושה בגפיים ועם מיכל צלילה מלא על הגב גלגלתי עצמי איכשהו בחזרה אל המים לביצוע רקומפרסיה רטובה. לאחר 90 דקות מתחת למים נעלמו סימני הדקומפרסיה. הרגשתי כמו חדש. בשחצנות אופיינית של בן עשרה מצוי שמאמין שהוא פשוט בו אלמוות התעקשתי ברוב טמטום להצטרף לרנדל לצלילתו האחרונה... ירדנו ל- 40 מטר. בעקבות תקלה נוספת בציוד מצאתי עצמי עולה עליית חירום שנייה באותו יום ופוסח, שוב, על  חניות הדקומפרסיה. הפעם סממני הדקומפרסיה היו פחות סלחנים. הפעם גם לא נותרו מכלי צלילה מלאים בסירה לביצוע רקומפרסיה רטובה. רנדל השיט את סירת המנוע שלנו במהירות מרבית אל מועדון הצלילה, שם השגנו מכלים מלאים. ביצעתי רקומפרסיה רטובה של כמה שעות. אני מאמין שרקומפרסיה זו הצילה את חיי. יחד עם זאת, נזק מסוים כבר נעשה וסופי היה שמצאתי עצמי מפונה להוואי כשאני משותק מהצוואר ומטה. עברה שנה לפני שיכולתי להלך שוב. האמת היא, שהרופאים התייחסו להחלמתי, איטית ככל שהייתה, כאל נס רפואי".

"הרופא ההיפרבארי שטיפל בי במהלך שנה זו היה ידידי ד"ר אוברלוק. במהלך תקופת ההחלמה בזבז הדוקטור את זמנו היקר בניסיון נואש לשכנע אותי לא לצלול שוב לעולם. אולם אני ידעתי שאשוב לצלול. יתר על כן, ידעתי  שאשוב לצלול עמוק. במהלך ששת החודשים בהם שהיתי בפלאו הבנתי, ששום עיסוק לא ימלא אותי וירתק אותי כמו חיפוש וגילוי של מיני דגים חדשים."

אמיץ, מטורף וטיפש  

להרפתקה בפלאו היו השלכות רבות על חייו ועתידו של פייל הצולל. הרפתקה זו תיקח אותו לכיוון אחר בצלילה. שנים מאוחר יותר, ינתח פייל: "אותה מחלת דקומפרסיה ניערה את הצולל הנאיבי, העקשן והתמים, או במילים אחרות - הצולל האידיוט שחושב שהוא בן אלמוות - שבי. סוף-סוף הבנתי שבאמת מדובר בנושא רציני ומסוכן ושהדרך היחידה להתמודד עם הסכנה היא ידע. ידע והבנת הנושא יגדילו את סיכוייך לשרוד. האירוע גרם לי להיות מודע לסכנות המעורבות בצלילות עומק ולהבין כמה טיפשי היה לחשוף את עצמי לסיכונים מיותרים."

ריצ'ארד פייל: "בשיחה עם חבר הגדרנו פעם הבדלים בין אמיץ, מטורף וטיפש: אדם שמבין סיכונים המעורבים במעשה מסוים, אבל עדיין בוחר לבצע את המעשה המסוים, על מנת להשיג מטרה נאצלה (לדוגמה, הצלת חיי אדם), הוא אמיץ. אדם המבין סכנה הכרוכה במעשה מסוים ועדיין בוחר לבצע את המעשה על מנת להשיג מטרה שאינה נאצלה, (לדוגמה, מציאת מינים חדשים של דגים) הוא מטורף. אדם שעושה מעשה הכרוך בסכנה גדולה פשוט מבלי להבין איזו סכנה הוא לוקח על עצמו, בלי קשר למטרה אותה הוא רוצה להשיג - הוא טיפש. אחרי הרפתקת הדקומפרסיה שלי בפלאו החלטתי לעצמי שזה מקובל להיות מטורף, אבל להיות טיפש - זה לא מקובל בכלל. החלטתי ללמוד כל מה שאפשר על צלילות עומק."

מוטב מאוחר מאשר אף פעם

פייל לקח שנה חופשה מצלילה אל מתחת לפני הים וצלל אל תוך לימוד נושא הדקומפרסיה. "הניסיון ללמוד על דקומפרסיה היה מעניין. מהר מאוד הבנתי שהידע בנושא מאוד מוגבל. יש המון רעיונות מלומדים בנושא וכמה ניסיונות להציג תיאוריות שמבוססות על מחקרים חלקיים אולם המציאות הקיימת היא, שלא הרבה ממש ידוע בנושא."

פייל, שממשיך בלימודי פיזיולוגיה של צלילות עומק עד היום, מאמין שצוללים צריכים לקחת אחריות רבה יותר על מעשיהם כצוללים. הדרך לעשות זאת, מאמין פייל, היא ע"י לימוד והבנת פיזיולוגיה של צלילה.

באוקטובר 1989 יצא פייל לסדרת צלילות האחרונה שלו עם ציוד צלילה קונבנציונאלי ומכלי אויר. היעד היה האי ררוטונגה שבאיי קוק. המטרה הייתה איסוף "אנג'ל פיש" מזן חדש.

הוא ביצע מספר צלילות לעומקים שבין 90 ל112 מטר . בדיעבד מציין פייל, שביצוע צלילות מסוג זה עם אויר מומלץ רק לצולל עם משאלת מוות.

פייל אומר, שהשפעת שכרון המעמקים בעומק של 100 מטר שווה להשפעת של 6 כוסיות מרטיני בזו אחרי זו - קשה להישאר ערני במצב כזה. "האמת היא שהייתי נתון כל כך תחת השפעת שכרון המעמקים שלא זכרתי, כשעליתי מהצלילה, שאספתי את הדג המבוקש. האמת שהאמנתי שנכשלתי והייתי לגמרי מופתע, אפילו נבוך, כשעמיתי לצלילה הצביע על דלי איסוף הדגים שלי...בתוך הדלי שחו שני מינים חדשים של דגי אנג'ל, שאלוהים עדי - אין לי מושג מתי אספתי!!! 

לאחד המינים החדשים קרא פייל "בוילי" על שם עמיתו לצלילה, צ'רלס בויל. למין החדש השני, בחרו שני הצוללים את השם ההולם "נרקוזיס". פייל מכר את הדגים הנדירים תמורת הסכום הנאה של 600 $ לדג. פייל הרגיש טוב עם עצמו לגבי המכירה עד שגונבה לאוזנו הידיעה שהדג אותו מצא נמכר ביפן עבור 14000 $ האחד!

 סדרת צלילות זו אישרה שני דברים שפייל כבר ידע: האחד היה, שעומקים אלה אכן מאכלסים עושר רב של דגים שטרם הוגדרו, אותם רצה יותר מכל למצוא ולהגדיר. השני - שאם ימשיך לצלול עם מכלי אויר, סופו שיהרוג את עצמו כתוצאה משיקול דעת מוטעה הנלווה אל שכרון מעמקים, או שיסבול מתוצאות חמורות של מחלת דקומפרסיה לכל חייו.

בדרבונה של אשתו התחיל פייל להתעניין בצלילות טרימיקס. "חבר נתן לי עותק של הירחון "דה אקספלורר ז'ורנאל" שהכיל כתבה מאת ד"ר ויליאם סטון בנושא "טרימיקס" (תערובת של הליום, חנקן וחמצן). שלחתי מכתב אל ד"ר סטון וכך החלה סדרת התכתבויות ממושכת ביני לבינו, שנושאה היה כיצד לבצע סוג זה של צלילות. קניתי עותק של ספרו: "פרוייקט מעיינות ואקולה" שהכיל את המדריך הראשוני לצלילות טרימיקס. הוא שלח לי את העותק הראשון של מגזין חדש בזמנו בשם: "אקווה קורפס".  מצאתי עצמי עובר קורס טרימיקס בהתכתבות. בסוף תכנון ממושך ביססנו ביחד תיאוריה שהתבססה על צרכי ועל הידע של ד"ר סטון. שלחנו את כל הגזים הדרושים לררוטונגה ובילינו שם שבועיים של צלילות מדהימות. בנקודה זו כבר הבנתי שאני עומד לבלות את שארית חיי בביצוע סוג זה של צלילות."

אולם טרימיקס במערכת צלילה בנשימה פתוחה היה רק פתרון חלקי. בעיית שכרון המעמקים נפתרה אמנם חלקית, אולם בעיית הדקומפרסיה נותרה בעינה ואפילו החמירה: מהירות התמוססות בועות ההליום בגוף בהשוואה לחנקן, גדולה יותר. כתוצאה מכך, היה זמן התחתית מוגבל מאוד. העומק אליו ירד פייל גבה ממנו חניות דקומפרסיה ממושכות להחריד. הוא מצא עצמו סוחב לעיתים שמונה מכלי צלילה של 12 ליטר ויותר. זוהי הסיבה מדוע עבר פייל לבסוף למערכת צלילה ממחזרת נשימה.

ד"ר סטון הציג בפני פייל את מכשיר הצלילה ממחזר הנשימה אותו פיתח: "הסיז-לונאר". פייל הקדיש את החודשים הבאים ללימוד מכשיר חדש זה ולשיפורו. היו אלה הימים הראשונים של הצלילה הטכנית האזרחית (להבדיל מצלילה טכנית צבאית) ופייל היה אחד מהאזרחים הראשונים להתנסות בה ולפתחה לצרכיו.

פייל משחזר: "היה גל של צוללים טכניים אזרחיים בשנות ה- 60 וה- 70. וולטר סטארק, שפיתח את האלקטרו לאנג (אחת ממערכות הצלילה ממחזרות הנשימה הראשונות) וגם פאט קולין, שצלל עם טרימיקס ליותר מ- 100 מטר כבר ב- 1972. הם היו חלוצים אמיתיים, אך הצלילה הטכנית לא המריאה אז. היא נכנסה למעין תרדמה, שנמשכה 15 שנה. ההתחלה האמיתית, לדעתי, של מה שאנו קוראים צלילה טכנית היתה עם המגזין "אקווה קורפס". מגזין זה הוציא אותי ושכמותי מהארון, קישר בינינו ואיפשר לנו לדעת על אחרים שעסקו בצלילה הטכנית. לי, למשל, לא היה מושג שאנשים כמו פרקר טרנר או ביל גווין השתמשו בטכניקות צלילה דומות לחדירה עמוקה אל תוך מערות תת מימיות. המגזין "אקווה קורפס" קישר בינינו ואיפשר לנו לדבר אחד עם השני. עד אז היינו חבורה של אנשים מפוזרים בעולם, שעבדו באופו פרטי על שיפורים והמצאות בצלילה הטכנית.

מערכת צלילה ממחזרת נשימה.

במערכת  חסכונית זו, ממחזר הצולל שוב ושוב את התערובות אותן הוא נושם. מערכות אלו מסתמכות על חומר שסופח את הפחמן הדו חמצני, תוצר שריפת החמצן בגוף. אחרי ספיחת הפחמן הדו חמצני חוזרת תערובת הגז הנקייה למעגל מערכת הנשימה לשימוש חוזר. הודות למיחזור האוויר, מאפשרת המערכת שהייה ממושכת מתחת למים עם אספקת גז קטנה יחסית. צולל יכול לשהות מעל 6 שעות בכל עומק, כשהוא משתמש בשני מכלים של שלושה ליטר בלבד. הודות לתערובות חמצן גבוהות אותן נושם הצולל  במהלך חניות הדקומפרסיה מתקצרות החניות בהרבה. ציוד צלילה מורכב זה מחייב אימון רציני, תחזוקה מתמדת ובקיאות עמוקה בפריטים אלקטרוניים ומכאניים המרכיבים את היחידה.

עד היום ממשיך פייל לפתח רעיונות ותיאוריות בנושא הצלילה הטכנית. הוא נחשב כמוביל בנושא מערכות צלילה ממחזרות נשימה, צלילות רוויה וצלילות טרימיקס. דעותיו ועקרונותיו בנושא מוערכות ומכובדות בקרב קהיליית הצוללים הטכניים.

" הצלילה הטכנית", אומר פייל, "היא רק האמצעי שלי להגיע למטרה - לחקר הדגים. המניע האמיתי שלי לצלול הוא הסיפוק לגלות מינים חדשים של דגים, מינים שאיש טרם הגדיר או ראה. לשונית האלמוגים העמוקה, זו שב"אזור הדמדומים" יש את הפוטנציאל הגדול ביותר, מבחינתי, לגילוי מינים חדשים, שכן בגלל הקשיים הטכניים והסיכונים הנלווים האזור לא נחקר היטב בעבר. זו הסיבה בגללה מצאתי עצמי כה מעורב בצלילה טכנית. היועץ המדעי שלי, חוקר הדגים המפורסם פרופסור ג'ק רנדל, היה במקום הנכון בזמן הנכון. הוא נהנה מאפשרויות הגלומות בטכנולוגיה חדשה בזמנה, טכנולוגיית הצלילה.  הוא השתמש בה למחקר שוניות האלמוגים ולגילוי מינים חדשים של דגים. הרבה בזכות התזמון שלו, רנדל הנו חוקר הדגים הידוע והמוכר ביותר בעולם. כפי הנראה גם לי יוצא להיות במקום הנכון בזמן הנכון - הצלילה הטכנית פותחת בפני אפשרויות חדשות, אזורים חדשים למחקר...באמצעות הטכנולוגיה החדשה הזו אני מקווה לעשות את מה שרנדל עשה דור לפני - אך את המחקרים שלי אעשה 100 מטר עמוק יותר מהמקום בו רנדל עשה את המחקרים שלו! השונית העמוקה שבאזור הדמדומים מרתקת אותי. היא מאכלסת מגוון רחב של חיים. בגלל הלוגיסטיקה והסכנה המאפיינים צלילה לעומקים אלו אזור הדמדומים כמעט ולא נחקר. יש הרבה מאוד חומר למחקר בעומקים אלו!".

בארגון צלילותיו לעומק שוניות "אזור הדמדומים" מעניק פייל חשיבות עליונה לנושא הבטיחות. ההכנות רבות ופייל מתחיל אותן ימים לפני הצלילות עצמן. פייל עושה "אובר-אול" לציוד הצלילה. הימים הראשונים בכל מסע צלילות כזה מוקדשים לבדיקת הציוד והתאמתו לפרוייקט הנוכחי ולסביבתו. מספר פייל: "בתחילת הצלילה אני תמיד מרוגש ומלא ציפיות לקראת מה שאגלה בשעה הקרובה. בהגיעי לעומק אליו בחרתי לצלול אני מתחיל מיד לסקור ולחפש משהו מעניין וחדש. בדרך כלל אני מזהה מיד משהו חדש. השלב הבא הוא להחליט על הדרך היעילה ביותר ללכוד את הדג החדש. לעיתים קרובות, בעודי מנסה ללכוד דג אחד, תוסח דעתי אל דג אחר אותו אני מזהה בדרך. כשהזמן שהקצבתי לעצמי כזמן תחתית תם, אני מתרכז בקצב עלייתי חזרה אל פני הים. אני מנסה להתעלם מהדגים אותם אני רואה במהלך העלייה, על מנת להמשיך את העלייה כמתוכנן. אולם לעתים אני רואה משהו ממש מדליק ודעתי, למרות הכל, מוסחת. אחרי צלילה כזו העלייה תמיד מלווה בחניות דקומפרסיה ממושכות, אותן אני מבלה בצילום תת מימי ובהתרגעות וניתוח הצלילה. צלילת עומק שגרתית תימשך מעל ארבע שעות".

"מה הם הזכרונות החזקים ביותר שלך?" שאלתי אותו.

"זכורה לי במיוחד צלילה מסוימת בה במהלך עלייה, עת נישאתי בזרם תת מימי בעומק 120 מטר, נקלעתי אל חבורת כרישי טרשר. הם היו מרשימים ביותר עם זנבם הארוך ותנועתם החלקה במים.חלק ממני רצה להישאר איתם במצולות, אבל כמובן שידעתי שזה בלתי אפשרי..."

"כמו כן, נהניתי מאוד הפעם, בסדרת הצלילות הנוכחית בפיג'י עם הווארד הול וצוותו, שעסקו בצילום סרט איימקס. היה מדהים במיוחד לצפות בהם עובדים עם מצלמת הענק הזו.  צלילה מאוד מיוחדת במהלך החודש האחרון היתה ביום הולדתי, כשירדתי אל אזור הדמדומים. הראות הייתה מצוינת ויכולתי לראות את בן זוגי לצלילה בבהירות מפתיעה ממש כמו מחוץ למים. הבטתי למעלה וראיתי את צולל הבטיחות שלנו, פיטר, 60 מטר מעלינו - רק נקודה קטנה במרחק, אבל גם היא חדה ובהירה להפליא. זה פשוט היה מופלא להיות שם למטה. מופלא ונפלא."

פייל נוהג לשבת ולתפור את רשתותיו בסוף היום, להתארגן לקראת איסוף הדגים של מחר. תפסתי אותו יום אחד משווה, תוך כדי תיקון הרשתות, טכניקות דייג ואופנים לתפירת רשתות, עם רוסולינזה, המדריך הפיג'יאני שלנו. רוסולינזה סיפר לפייל על אביו הזקן מהכפר, שעסק כל חייו בדייג. פייל צחק , "את רואה?", הוא אמר, "כל הלימודים האלה  באוניברסיטה, ומה אני, סך הכל, אני רק דייג! בדיוק כמו אבא של רוסולינזה!"

בימים אלה עובד ריצ'ארד במחלקה לאיכטולוגיה שבמוזיאון הבישופ בהוואי. הוא בשלבי סיום של עבודת הדוקטורט שלו. התזה שלו היא בנושא הסיווג של דגי האנג'ל פיש. האהבה, ההתמדה והמסירות של פייל לנושא האהוב עליו ביותר- גילוי מינים של דגים שלא תועדו קודם, הביאו אותו אל מקומות מדהימים, גרמו לו לקחת סיכונים קיצוניים ואפשרו לו לשרוד מצבים קשים. ברור לו שבכוונתו לבלות את שארית חייו בחקר שוניות אזור הדמדומים ובפיתוח האמצעים הטובים ביותר להשגת מטרתו.

כשסיימתי את לימודי במכון וינגייט וניסיתי להחליט מה אני רוצה לעשות הלאה, שקלתי ברצינות לימוד ביולוגיה ימית. אפילו נרשמתי והתקבלתי לאוניברסיטה העברית בירושלים. אבל אז החלו חברים להסביר לי באופן חד משמעי, שבעידן הנוכחי סופי שאמצא עצמי יושבת רוב הימים במעבדה, סופרת מבעד למיקרוסקופ תאים מולקולרים של דגים בפורמלין. "זה לא מרתק כמו שאת מדמיינת!" הסבירו לי "זו עבודת מעבדה אפורה!" נו טוב, סופי, חלשת אופי שכמותי, שביטלתי את לימודי בשנת הלימודים שקרבה ובאה, ויתרתי על עתיד אקדמי מבטיח(???) והצטרפתי לספינת הצלילה "פנטסי" באחד ממסעותיה הראשונים לאלדברה האגדית. עבודת שטח, חשבתי לעצמי, עבודת שטח!

נחמד לראות שביולוגיה ימית יכולה גם להיות אחרת...

הערת העורך:

התלבטתי רבות לפני פרסום כתבה זאת ושיתפתי את בטי אלמוגי בלבטיי.

חששי העיקרי היה, שסיפורו של פייל יובן לא נכון ע"י מי מן הקוראים, שינסה ללכת בעקבותיו. מצד שני, מדובר בסיפור מרתק על אדם יוצא דופן, שבהחלט ראוי לפרסום.

אסתפק בהערות אלו: הרקומפרסיה הרטובה, שפייל מאמין בה בדבקות כזו, יכולה אולי לשמש כמוצא אחרון בלב האוקיינוס השקט, כשתא הלחץ הקרוב נמצא במרחק של 15 שעות טיסה. בכל סיטואציה אחרת היא מהלך מסוכן, שלא לומר אובדני. חישבו, למשל, על צולל עם תסמיני דקומפרסיה הנכנס חזרה למים ולוקה בהפרעות בתמסורת עצבית, או בשיתוק המערכת המוטורית, בשעה שהוא צריך לרוקן את המסכה שלו... לא מן הנמנע שהרקומפרסיה הרטובה שביצע פייל תרמה לשיתוק שבו לקה משך שנה. ועוד לא דיברנו על בועיות שקטות והשפעות לטווח ארוך. אני בטוח שלא מעט רופאים היפרבאריים יתנו הרבה עבור הצצה בחתך רוחבי של עמוד השדרה של ריצ'ארד פייל.

את ההגדרה הטובה ביותר להיסטוריית הצלילות שביצע פייל נתן, לדעתי, הוא עצמו, כשהבחין בין אמיץ, טיפש ומטורף.