הצילו

מבלי להיכנס כאן לדיון על אופן ביצוע נוהל ההצלה, ברצוני להביא מס' מקרים בהם בוצע נוהל הצלה מוצלח, המוכיחים שאין להתייחס אל שום מצב חירום בצלילה, חמור ככל שיהיה, כאל חסר סיכוי.

 

 

יורק דם

זה קרה בפעם הראשונה שהדרכתי קורס, ביום הראשון של הקורס, אבל רק בצלילה השנייה. עמדנו על החוף, אני והחניכים, לבושים ומוכנים לצלילה, ומישהו חסר.

"איפה תומר?"

אחד החניכים הצביע אל מעבר למזח, שם נראתה דמותו הגבוהה של תומר, נאבק במשקל הלא מוכר של ציוד הצלילה. היה לי קצת מוזר שדווקא הבחור שנראה החזק ביותר בקבוצה, מתקשה עם הציוד, אבל לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. היתה שעת אחה"צ וצלילה שנייה בקורס זה בכל זאת קצת מוקדם לצלילת לילה.

נכנסנו לים, שהיה שקט לחלוטין. צללנו לעומק שניים וחצי מטרים, כשאני מוודא שכל הקבוצה קרובה אליי, במיוחד אבי. בצלילה הראשונה, בבוקר, אבי התקשה בהבנת התרגולות והיה במצוקה מסויימת. באופן טבעי, הקדשתי לו יותר תשומת לב מלאחרים ושמרתי אותו קרוב אליי.

הצלילה התנהלה בצורה טובה וכולם ביצעו את התרגילים היטב. לקראת סוף הצלילה, שמתי לב שחלק מהחניכים מתרוממים מדי פעם מהקרקע ונהדפים אחורה. בדיקה מהירה מסביב ומבט למד העומק, הראו כי אנחנו קרובים מדי לחוף, הים עלה מעט ככל הנראה, ואנו מושפעים מגלי החוף.

אני יודע מה נכון לעשות. לעצור את התרגיל, לקחת את כל הקבוצה ולצלול מעט לעומק, ולהמשיך ללא השפעת הגלים. מצד שני, זה התרגיל האחרון בשיעור, אנחנו כבר ממילא קרובים לח

וף, על יד נקודת היציאה, ואני משכנע את עצמי שזה רק יתרום לחניכים, ללמוד להתמודד עם גלי חוף. אני קצת מודאג בקשר לאבי, אבל הוא צמוד אליי כל השיעור ונראה בסדר. התרגיל מסתיים סוף סוף. בדיוק בזמן, כי החניכים הרחוקים ממני נמצאים כבר בעומק רדוד מאד. כנראה שהגלים הדפו אותנו אל החוף מהר ממה שחשבתי. אני פונה לקבוצה עם סימן "הכל בסדר?" לבדיקה, לפני שנשחה לחוף ונצא מהמים. כל אחד בתורו מחזיר לי סימן. כולם חוץ מתומר. כנראה לא ראה את הסימן, כי ראשו מופנה הצדה. אני מסמן לרמי, בן זוגו.

"הכל בסדר?"

רמי מעיף מבט בתומר, ומסמן בבטחון "הכל בסדר".

הכל בסדר. או שלא. משהו מציק לי, ותומר עדיין לא מואיל ליצור אתי קשר עין. אני תופס את מבטו של רמי, מצביע על תומר ומקיש על המסכה בשתי אצבעות. אני רוצה לראות את תומר מסמן לי. 

 

רמי מחזיר לי שוב סימן "הכל בסדר". בחור עם בטחון עצמי. אני מצביע על תומר, שנראה כמביט לכיוון החוף. רמי תופס את כתפו של תומר ומנער.

כלום לא קורה.

כלומר, אין תגובה. אני מגלה שאפשר להרגיש זעה קרה על הפנים גם בים תיכון באוקטובר, תוך שאני מזנק אל תומר ומסובב אותו אליי. החשש מתאמת. גופו של תומר שמוט במים, חסר תנועה, העיניים עצומות.

להלן סדר הפעולות: נכנס מתחת לזרועו של תומר, מסמן לקבוצה לעלות, שוכח לזרוק חגורת משקולות, מיישר קנה, מתכוון לבעוט בקרקע, אבל כבר אין קרקע - גלי החוף עשו את העבודה ואנחנו מעל למים. מנפח מאזן, מסלק מסכות, פותח את פיו של תומר ומנסה, בתוך הגלים, לתת מנת החייאה בלי להטביע אותו.

"מה אתה משתולל?"

אני מסתכל מסביב, לראות מי החוצפן מבין החניכים שעלו מסביבי, ובאיחור של שנייה מגלה שתומר הוא הדובר.

הלב, שצנח לאיזור חגורת המשקולות ולמטה ממנה בתחילת התהליך, מתחיל לנסוק שוב.

אני אומר תודה, גם על כך שכנראה לא אצטרך להעמיס את המטר תשעים ומשהו של תומר על הגב, וגורר אותו לחוף. אחד החניכים נשלח להזעיק אמבולנס.

תומר יושב על החוף ומתאושש וגם הלב שלי עושה מאמצי שיקום, עד שהחובש מודיע לי שמפנים את תומר לבית החולים. רגע, אבל הוא בסדר, לא?

"הוא יורק דם".

אני מזנק לאמבולנס, הלב צונח חזרה לשיפולי בגד הים.

"הכל בסדר," אומר לי הרופא, "בדקנו אותו והכל בסדר. הבחור נכנס לצלילה עם שפעת, חום גבוה, ואין פלא שגלי החוף גרמו לו בחילה. הוא הקיא לתוך פיית הנשימה ונחנק. בפני המים, בעקבות שטיפת הפה או מנת ההחייאה, חזר לנשום."

"אבל דוקטור," אמרתי, "הוא יורק דם!"

"זה קורה כשנושכים את הלשון."

 

קיבל בראש

רן ורמי ירדו עם צוללים נוספים לצלילת לילה בים תיכון, באזור של ריף סלעי. בעת שהתחילו את הצלילה הים היה שקט והם קבעו את נקודת היציאה מן הצלילה במקום בו נוח יחסית לטפס על הריף ולצאת מהמים. לאחר צלילה של כחצי שעה החל הים לעלות, והשניים החליטו לסיים את הצלילה. הם הגיעו בצלילה לנקודת היציאה המוסכמת והחלו לנסות ולטפס על הריף, כשהם מתקשים בגלל הגלים ומשקל הציוד. רן טיפס ויצא, והסתובב ע"מ לסייע לרמי, אך לא ראה אותו. רן המתין על הריף ולא הבין היכן רמי. בתחילה חשב שעלה לפניו והתקדם הלאה. אח"כ בדק מס' מטרים לכל כיוון, במחשבה שרמי לא הצליח לעלות, ושחה לחפש נקודת עלייה נוחה יותר. לאחר זמן קצר של המתנה החליט רן לקפוץ שוב למים, היות שזכר שרמי כבר הוריד את המסכה בעת היציאה מהמים.

 

רן צלל באותה הנקודה שממנה עלו, ולמרבה המזל נתקל מייד ברמי מתחת למים, בעומק משוער של 4 מטרים. רמי היה שרוע על הקרקע, ללא מסכה על הפנים. רן החל בביצוע נוהל הצלה, כשהוא מעלה את רמי אל פני המים. לאחר שנתן לו מנת החייאה והחל להנשימו ולהסיר ממנו את הציוד, הזעיק עזרה בניסיון להביאו לחוף. היות שמדובר בחוף סלעי, עברו דקות ארוכות, רובן ללא החייאה יעילה, עד שהנפגע שכב על החוף וניתן היה להתחיל בתהליך החייאה מסודר.

עד להגעת האמבולנס חלפו כחמש עשרה דקות נוספות של מאמצי החייאה, ללא כל שינוי במצבו של רמי - אין דופק ואין נשימה. ההחייאה נמשכה בדרך לבית החולים ורק שם הצליחו להחזיר לרמי את הדופק והמשיכו להנשימו. לאחר מס' שעות החל לנשום "עצמונית". רק לאחר כשלושים שעות חזר להכרה.

הוא טופל בבית החולים מס ימים נוספים עקב בצקת ריאות בה לקה, בגלל חדירת מים לריאותיו, ושוחרר לאחר מכן. ההשערה היא, כי נחבט בראשו בעת נסיון הטיפוס על הריף, נפל למים עם או בלי הכרה, ואז בלע מים וטבע. למרות זמן הממושך, יחסית, שבו לא נשם, גרמה הפעולה המהירה של המציל - וייתכן שגם הקור במים - לכך ששרד את האירוע ללא נזק מוחי.

 

לחץ

"...יש פה בועות שעולות מן המים, אולי זה הוא..." המשפט המיוחל לו חיכיתי חצי דקה מורטת עצבים. החניכים עם מאזנים מנופחים מעל פני המים, ואני בצלילת ברווז לכיוון הקרקעית בעקבות הבועות. מי שמכיר את הים התיכון מכיר את התנאים, את המים הירקרקים. ואז, אני קולט אותו. דמות מטושטשת שרועה על הקרקעית בלי מסכה ובלי וסת, מבט של אימה מונצח על הפנים והעיניים, שאומרות הכל.

 

טביעה - אימת כל המדריכים והצוללים. באותו רגע, הגוף עובר למצב של אוטומט.

כל התרגולים האינסופיים של קורסים בנוהלי הצלה נותנים את אותותיהם. המטרה: להרים אותו למעלה. אז מה אם שכחתי עליו חגורת משקולות, העיקר שאני שומר על נתיב אוויר פתוח וסוחט לו את החזה בכל הכוח. מבט למעלה מגלה רגלי חניכים מפרפרות ואני ממריא לתוכם.

דוח מצב: צפונית חזקה של אחר הצהרים, הסירה 70 מטר מזרחית מאיתנו, חמישה חניכים מבוהלים עד מוות, אני, ומי שהיה עד לא מזמן חניך מאושר. מסתבר שקשה מאד לתת "מנת חיים", שתי הנשמות, ללא עזרת הנפגע.

בעקבות צעקות, החניכים מתחילים לשחות לכיוון הסירה, ואני שובר את כל השיאים האולימפיים בסחיבת נפגע על ציודו. חניך שהגיע לפניי אל הסירה, מנסה ללא הצלחה למשוך את הנפגע למעלה. השאר בקושי מגיעים. בסופו של דבר הנפג

ע שוכב בסירה. שתי הנשמות יעילות והבדיקה מראה דופק מאד חלש ואיטי.

האחריות על ההחייאה עוברת לאחד החניכים ואני מתחיל לטפל בסירה. החבר הוותיק מרפי מצטרף אל כוחותינו. אחרי התגברות על תקלות בסירה אנו יוצאים בכיוון המועדון. אני קורא בקשר למועדון וכמו בסיפור "זאב זאב", חושבים שאני צוחק. לאחר צעקות רמות הבינו את חומרת המצב ואמבולנס הוזעק. תוך כדי הפלגה אני שולף את ערכת החמצן ומברך בלבי את מנהל המועדון המזכיר לנו לקחת אותה לפני כל צלילה. הערכה חוברה לנפגע ואני נותן גז.

בנמל חיכה אמבולנס שטס עם הנפגע לביה"ח, כשאני מצטרף מאחור על אופנוע. יומיים שכב הנפגע בטיפול נמרץ נשימתי עד שפקח עיניים.

תחקיר מקיף גילה, כי לקראת סוף הצלילה הרגיש הצולל קושי בנשימה שנבע מלחץ נפשי. מד הלחץ הראה לו אמנם מעט יותר מ- 50 אטמוספירות, אך הוא חשש לנשום מ"האיזור האדום" במד הלחץ. כשהמחט נגעה באדום, פנה לבן זוגו בבקשה לקבל אוויר, אך הלה העדיף לפנות למדריך ולהסב את תשומת לבו. כששניהם החזירו מבט אל הצולל, הוא כבר לא היה שם. לטענתו, ביצע עלייה איטית לפני המים, שם הוריד את המסכה והוסת, אך לא ניפח מאזן, כשהוא מנסה להישאר על פני המים תוך כדי ביסוס עצבני במקום. 

ארבעה ימים של קורס וניסיון מועט בצלילות אינם מספיקים, כנראה, להפעלת שיקול דעת במצב לחץ. בלי שניפח מאזן או זרק משקולות, ותוך שיחה מעמיקה עם היושב במרומים, הוא שוקע לאטו לכיוון הקרקעית, עם תפילה בלב ועיניים פקוחות שמצלמות הכל.

הדבר הבא שהוא זוכר: בית חולים, צינורות ואחות משמרת שמנה. 

 

לקחים ומסקנות

1. בכל המקרים שהובאו לעיל הנפגע היה צולל חסר ניסיון (או חניך) שלא השכיל להתריע בזמן הנכון ובאופן הנכון על מצוקה. במקרה של הרגשה לא טובה, חוסר באוויר, או כל בעיה אחרת, חובה ליידע את בן הזוג ו/או המוביל, כדי להכינם למקרה שהמצב יחמיר ולהסתייע בהם במקרה הצורך.
2. למרות זאת, אובדן הכרה מתחת למים הוא מצב מפתיע וקשה להיערך אליו. כל צולל חייב להיות מתורגל בחילוץ נפגע והצלתו, ורצוי להתאמן ולתרגל זאת מס' פעמים, רצוי במסגרת התמחות ייעודית כמו קורס הצלה וטיפול במצבי חירום.
3. שלושת המקרים המתוארים יכלו בקלות להיגמר במוות. הסיבה העיקרית שהנפגעים נותרו בחיים, היא פעולה נחושה ומהירה וחוסר נכונות "לוותר" על הנפגע, גם כאשר נוהל ההצלה לא בוצע בדיוק ע"פ הספר וגם כאשר הנסיבות והסימנים היו מייאשים.
4. קיימת חשיבות עליונה במתן חמצן מוקדם ככל האפשר. הקפידו לוודא שערכת חמצן תקינה נמצאת בקרבת מקום, במועדון, על הספינה או סירת הצוללים, וכי אתם - או הצוות - יודעים להפעילה.
5. לא פחות חשובה היא המהירות בהזעקת הנט"ן - ניידת טיפול נמרץ. גם הצוללים המיומנים ביותר, לאחר תאונת צלילה, יכולים ברוב המקרים לכל היותר לשמר את הנפגע בחיים. כדי לשפר את מצבו יש צורך בציוד מתקדם ובצוות מיומן.
6. אחד הדברים הנלמדים למן היום הראשון בקורס צלילה הוא המחויבות ההדדית בין בני הזוג. זו צריכה להישמר בכל צלילה, כל הצלילה, ובעיקר במצבי מצוקה. גם אם נכון שנוהל ההצלה צריך להיעשות בצורה מבוקרת, שתמנע פגיעה במציל, אין זה מוריד מרמת המחויבות לבן הזוג ומן העובדה שעלינו לעשות את המקסימום כדי להוציאו בשלום מכל מצב מתפתח. זכרו - זה עובד לשני הכיוונים.

 

לפרטים על התמחות הצלה ומצבי חירום כנסו לקישור הבא

צלם: חגי נתיב