ערפל כיסה את עינינו

מה הקשר בין ערפל לצלילת עומק? האם למנוע רצון משלו? ומה הופך צלילת עומק אחת לחוויה בלתי נשכחת?

כמו במצבים רבים בחיים, כשאני צריך להתמודד עם משימה חדשה, אני מעדיף לגייס צוות מנצח, שיגדיל את הסיכוי להצלחה. משימה מסוג זה היתה צלילת העומק הראשונה שניהלתי כמדריך בכיר חדש בקורס שלושה כוכבים.

לא שצלילת עומק בקורס היא עסק מורכב כל כך, אבל בכל זאת, המשימה היתה חדשה, הרגלים ישנים קשה לשנות ולכן גויס "הצוות המנצח". במקרה הנ"ל נזקקתי לאדם אחד שימלא מס' תפקידים ולא יכולתי לחשוב על אדם מתאים יותר למשימה מעמית לוי - מדריך צלילה ותיק, חייט חליפות נודע ובעיקר, חבר טוב.

כדי לקבל ים חלק ונוח לצלילה נקבעה שעת הצלילה ל- 06:00 בבוקר. שעה זו גם נועדה לאפשר לעמית לסיים את הצלילה ולהספיק להגיע לעבודה בזמן. וכבר נאמר ע"י אחד מחכמי הצלילה "אין דבר שישווה לצלילת בוקר כדי להתחיל יום עבודה מוצלח" (משפט יפה לכל מי שצריך להסביר לבן/בת זוגו מדוע צריך לצאת מהמיטה בשעות הבלתי נסבלות של צלילת בוקר). הימים היו ימי סוף החורף, שהתאפיינו בים תיכון שקט, במים צלולים מאד וכפי שלמדנו לאחר מעשה, גם בערפל כבד.

מוכנים לצלילה מכף רגל ועד ראש עמדנו בוהים בערפל. "נחזור ונחדד את התדריך ואולי עוד עשר דקות הערפל יתפזר", אמרתי באופטימיות לעמית, שלא נראה מוטרד מהעיכוב המאיים לפגוע בסדר יומו העמוס.

נתתי את הנשמה בחזרה על התדריך, יורד לעומקם של כללי הבטיחות ותכנון הצלילה. אבל הערפל נשאר בשלו - יציב ובלתי חדיר לקרני האור.

אחרי עיכוב נוסף של כחצי שעה, במהלכו איבדתי את שלוות נפשי ועמית התוודע לקפה הדלוח של מכונת הקפה המיתולוגית במועדון "גל-מור", החלטתי שאנו יוצאים. ידעתי ששום כלי שיט ללא מכ"מ לא ייצא בתנאי ערפל כאלה לים, דבר שהבטיח שאם נצא עם החסקה, אולי לא נוכל לראות את כלי השיט, אבל הם יוכלו לראות אותנו.

נשארה בעיה אחת: איך מגיעים לנקודת הצלילה?

"מצפן וזמן", מלמל עמית.

וכך נקבעה שיטת ההתמצאות* שתוביל אותנו אל נקודת הצלילה.

עמית ינהג, בשעה שאני אשב בסירה עם מצפן צלילה ידני ואשמור על כיוון ההפלגה. נפליג במהירות קבועה ואת הטווח מהחוף נמדוד ע"פ זמן ההפלגה. ידענו שזמן ההפלגה לנק' הצלילה המתוכננת הוא עשרים דקות - וכך היה. הגענו בשלום לנקודת הצלילה, השלכנו עוגן אל תוך הערפל הכבד, קיבענו את דגל הצוללים והורדנו מיכל בטיחות לעומק 3 מטרים.

התמונה שלנו, מתארגנים לצלילה על סירה קטנה בתוך ענן ערפל, נראתה כלקוחה מסרט בדיוני בשחור-לבן והצלילה עצמה... חלום. בניגוד לאובך שמעל, היו המים הקרים צלולים לחלוטין והירידה לאורך החבל נדמתה כריחוף באוויר צלול. בעומק עשרים מטרים הסתכלנו לכיוון הסירה והיה נדמה שהיא מרחפת באוויר מעלינו כמו צפלין. זמן הירידה, קצב העלייה וזמן החנייה היו ע"פ התכנון. "לא רע להובלת צלילת עומק ראשונה בקורס שלושה כוכבים", חשבתי לעצמי.

בתום הצלילה עלינו שמחים וטובי לב על הסירה, הרמנו את העוגן (טוב, לא ממש עמית או אני, אלא חניכי הקורס, שהתנפלו בחדווה על המשימה) והיינו מוכנים לחזרה לחוף. הערפל החל להתפזר, אך עדיין אי אפשר היה לראות את החוף. בלי להתבלבל הנפתי את מצפן הצלילה שלי וחיפשתי את הכיוון לחוף. עמית העלה את מהירות הסירה והחל לפנות לכיוון החוף ע"פ הכוונתי.

עד לשלב הזה הייתי המאושר באדם. התגברנו על ענן הערפל, הגענו לנק' הצלילה ללא בעיות (גם בראות טובה לא בטוח שהיינו מוצאים אותה כל כך מהר) והצלילה היתה מדהימה...

אבל החיים מלאי הפתעות.  בדיוק באותו הרגע, כשהעפתי מבט לכיוון עמית כדי לראות אותו מפנה את חרטום הסירה באלגנטיות לחוף, הבחנתי לפתע במנוע הסירה מקבל רצון משל עצמו, מתרומם לאחור ונפרד לשלום מהסירה.

"עמית, המנוע!!!", קראתי באימה ועמית, באדישות אופיינית, הניף את ידו ולכד את המנוע בדרכו מזינוק האסיר המשוחרר שלו לכיוון צלילת האינטרו ומשם לצלילת העומק הראשונה והאחרונה שלו.

יש רגעים שקופאים בזמן. ברגע שאחרי, התמונה שנגלתה לי לא היתה מעודדת במיוחד. היינו במרחק של שני קילומטר מהחוף, מוקפים בחומות ערפל. יש סירה, יש מנוע, אבל הדבר היחידי שמחבר ביניהם היא ידו הארוכה של עמית וככל שיד זו מתארכת, המנוע שוקע עמוק יותר במים.

זינקתי אל עמית ושלחתי יד אל המנוע הצולל. במאמץ משותף הנפנו את הסורר למעלה והחזרנו אותו למקומו, כשחניכי הקורס צופים בנו בעניין ולא ממש מבינים כמה הם קרובים לחתירה קבוצתית - מי במשוט ומי בכפות ידיו - אל החוף. כי למרות שהבן האובד נח כבר במקומו, חבוק בידינו הרועדות, נותר עוד פרט קטן - להניע את המנוע, שכמובן כבה במהלך צלילתו הבלתי מתוכננת. בחרדת קודש ביצענו את הפעולות הנדרשות להחייאת מנוע טבוע, כאשר אני נזכר בכל הנעות המנוע שליוו אותנו בקריירת הסירות המשותפת שלנו ועמית מנסה לזכור תפילה מתאימה לאלוהי המצתים והפלאגים.

משיכה עזה... והלא יאומן קורה. המנוע, בניגוד לכל הסיכויים, מחרחר, משתעל, יורק קצת מים וחוזר לחיים.

את הדרך חזרה עשינו כשידו של עמית על ידית ההיגוי ואילו ידי אוחזת במצפן, כשאני מראה לעמית את הכיוון למועדון. ביד השנייה, לעומת זאת, אחז כל אחד מאיתנו בחוזקה במנוע, כאילו היינו שנינו בעומק חמישים מטר והוא, המנוע, הווסת התקין היחיד שנותר.

המנוע, נרגש מתשומת הלב הפתאומית שזכה לה, שיתף פעולה וזמזם בעליצות כל הדרך למועדון.

לאחר שטיפלנו בציוד, התפזרו החניכים, התפזר גם הערפל, עמית חייך בהקלה והפליג (במכוניתו, הפעם) ליום עבודה חדש ואני התפזרתי לי על כסא במועדון, מגלה איכויות חדשות בקפה ומנסח מוסר השכל חדש:

"כדאי שבכל צוות מנצח, יהיה אחד שיישאר רגוע".

* שיטת ניווט זו נקראת ניווט D.R (כיוון וטווח - Direction Range) והיא מתבססת על ניווט מנקודה ידועה מדויקת אל נקודה שנייה ע"י וקטור התקדמות שמורכב מכיוון ההפלגה והטווח. ניתן גם, ע"י שיטה זו, לבצע מס' שינויי כיוון ולהגיע לנקודה סופית, אך הדבר דורש מיומנות ודיוק בשמירת הכיוון ובאומדן הטווח.

שיטה זו הינה אחת משיטות הניווט העתיקות ביותר. רמת הדיוק שלה תלויה בהשפעת הזרם על מהירות ההפלגה ובסטייה המגנטית הקבועה (וריאציה).