חיים בן-דוד ז"ל

אחי היקר - חיים,

12 שנים היינו יחד.

התחלת כמהל המועדון ואח"כ כשותף.

היית שותף לדרך ולחלום של הקמת מועדון צלילה. יחד חלקנו

זכרונות וחוויות רבים, ועברנו עליות ומורדות, כשהאהבה לים ולמועדון תמיד מאחדת אותנו.

לעד אזכור את שיחותינו הפילוסופיות על מהות החיים, את האופטימיות שתמיד היתה מנת חלקך ואת החיוך הגדול שלך שבסוף שבר תמיד כל סלע של מחלוקת.

גידלת דורות רבים של צוללים, בסבלנות ובשקט הפנימי האופייניים לך, ובכל אחד מהם יצקת את אהבתך לים.

השאת אותי ואת חבריך-אוהביך-הרבים, עם חור גדול בלב ששמו - חיימון,

ואין נחמה.

גבוה ויפה עם חיוך על השפתיים

שחום וצולל לתפארת, כמו נולדת בין הגלים

כך היכרנוך - חיים

כל החברים.

את הים - אהבתך הגדולה

שילבת בכל פרק בחיים, כילד וכנער, ובשייטת עם החיילים

התגלית כדג-פלא, שעליו תמיד סומכים.

גם את אנה ושלושת ילדיך ניסית לקרב אל הגלים, ורק חיכית לרגע בו אור יגדל ויוכל לצלול איתך למעמקים.

ועכשיו - הנורא מכל קרה, מי יכול היה להאמין, שדווקא שם, בתוך המים הצלולים תיאסף אל המתים והשאלה המנקרת בי ולא מרפה, זה למה דווקא אתה-חיים, בגיל כה צעיר, עם אישה ושלושה ילדים קטנים...

אחי - תנוח על משכבך בשלום.

עופר ויסברוט

היה לי חבר, היה לי אח. קראו לו חיים... חיים בן דוד.

ואני, אני קראתי לו חיימון... חבר שהיה לי כאח. נו, חיימון שכזה.

חיימון לימד אותי לצלול בים. אחרי הקורסים שעברתי אצל מדריכי, שהיה לי הכבוד והעונג ללמוד אצלם צלילה, השתדלתי לספוג מעט מן הניסיון העמוק והבלתי נדלה שהקרין חיימון במהלך צלילותינו המשותפות. מעין סטאז' שכזה, בלתי נגמר...

והיו לנו צלילות רבות שכאלה. תמיד היה כיף גדול לחלוף על פניו או לצלול לצידו ולראות את עיניו הניבטות אלי ומחייכות, לאחר החלפת סימני OK מבעד למסכת ה"באלקו" שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. בימים נינוחים ובתנאי ים מעט יותר קשים, תמיד ידעתי שיש על מי לסמוך. חיימון בסביבה, הכל תחת שליטה.

ולא רק אני חשתי כך. כל צוללת וכל צולל שיצאו עם חיימון לים, התרשמו ממקצועיותו ויכולותיו שיש אולי כמוהם, אך כנראה שאין מעבר להם. ממש כך, בלי גוזמה. וחיימון? תמיד מלא ענווה, שופע טוב לב מכאן ועד קצה האופק. מעולם לא התנהג כגורו, למרות שדמות המנטור ניבטה ממנו בכל צעד, בכל טילוף. איש ים למופת, ידיד וחבר אמת.

ועתה, דווקא עתה, משמצא את הזמן הפנוי והנכסף לגדל את ילדיו וסוף סוף להשקיע גם בביתו ולהרוויח את לחמו במקום לתת את נשמתו תמורת רווחים מצומצמים המגיעים מהפקת הנאה לצוללים, בימי סוף שבוע או חגים, דווקא עכשיו יצא הוא אל הים, אותו ים אותו כל כך אהב וממנו לא שב...

הלך לי חבר, הלך לי אח. נשאר הסמל, נותרה האגדה.

נפתלי בלאו

מעומק הים

ומעומק הכאב,

מן התהום שבלב

ומפני אהוביך,

משחר רוגע,

מסער גועש

ומלב מבקש

את זכרון חיוכיך,       

ומתוך הכחול,

ומקצה העולם,

הגלים עוד שוטפים

ובאים עד אליך,

כי אתה לא יכולת להיות בלי הים,

והים לא יכול

בלעדיך.

לירון תירוש