לעלות על הריף

לעלות על הריף

בספרו "The village gates are closed" מספר דני אנדליך על חוויותיו כמדריך צלילה בכפר הנופש בנביעות בשנות השבעים של המאה הקודמת. מן הפרק המובא כאן מסתבר, כי מדריכי צלילה מוכנים ללכת מרחק רב עם ציוד צלילה על הגב ואפילו לעלות על ריף, בתנאי שאיזו אנייה תעשה את זה קודם…

קארל נכנס אל חדר האוכל של כפר הנופש, וממרום שני המטרים שלו סרק את החדר, עד שאיתר את חבורת הצוללים, ישובים סביב השולחן הפינתי, היחיד שהכיל שמונה מקומות. הוא ניגש אל הקבוצה.
"אני שמח שכולכם כאן. יש לי הצעה בשבילכם."
דייויד, שלמה וחבריהם היו עסוקים באכילה. איש לא הרים את ראשו מהצלחת.
"חזרתי עכשיו מטיול לדרום סיני עם ערן, וגילינו אתר שבו אף אחד עדיין לא צלל. מעוניינים?"
החבורה לא התרשמה במיוחד. שלמה דיבר, כשפיו עדיין מלא.
"קארל, כולנו צללנו כבר בכל האתרים בדרום. שארם-א-שייך, ראס-אום-סיד, ראס מוחמד, איזה ראס שאתה רוצה. כל חור עם קצת מים ואיזה חתיכת אלמוג – היינו, ראינו, צללנו."
קארל לקח לעצמו חתיכת דג מאחת הצלחות.
"יודע, יודע. אתם כולכם גיבורים גדולים. אבל אני מוכן להתערב שאף פעם לא צללתם בנאבק."
דייויד הפסיק לרגע ללעוס כדי לגחך.
"נאבק? אף אחד לא צלל בנאבק. צריך לעבור ריף ברוחב קילומטר וחצי כדי להגיע למים. זה לא שווה את המאמץ."
קארל ירק כמה עצמות דג לתוך ה"כולבויניק" על השולחן.
"טוב, אולי עכשיו זה כבר שווה. יש שם אנייה טרופה חדשה, מלפני שלושה ימים."
הוא הביט סביב השולחן, אל הפרצופים שהתרוממו לפתע מן הצלחות. נראה היה כי כולם בלעו את הלשון לרגע.
שלמה היה הראשון שהתאושש.
"אנייה טרופה?! מלפני שלושה ימים?! איך אתה יודע?"
קארל אסף כמה זיתים מצלחת אחרת.
"ראיתי אותה. ערן נהג דרומה על חוף נאבק, וראינו את האנייה. היא נגחה בריף עם החרטום ונשברה לשניים. WRECK  חדש, טרי מהניילון, מחכה רק לנו…"
הצוללים הביטו זה בזה. דייויד היה הראשון שדיבר.
"הולכים על זה. אבל צריך לקחת בחשבון שכמעט בלתי אפשרי להגיע למים באזור ההוא. אם אנחנו כבר מתכננים משהו מטורף כזה, אולי כדאי שניצור קשר עם רמי."

רמי, מדריך הצלילה הראשי של המועדון, עזב את כפר הנופש לתל-אביב כמה חודשים קודם לכן.
שלמה הנהן.
"כן, רמי הוא הבנאדם המתאים להוביל צלילה כזאת. אני אתקשר אליו מחר."
דייויד קם על רגליו.
"מה מחר?! מחר אנחנו כבר צוללים שם. תתקשר אליו עכשיו."

 

 

הדרך מאילת לכפר הנופש בנביעות היתה סמוכה לחוף הים, לא יותר ממאה מטרים מקו המים. דרומית לכפר, לעומת זאת, התעקלה הדרך לתוך ההרים וחזרה לפגוש במימי המפרץ רק מאה וארבעים ק"מ מאוחר יותר, ליד מפרץ נעמה באזור שארם-א-שייך. ערן, מסויג בעליל מן ההרפתקה המוזרה שאליה יצאו, נהג ברכב הספארי החדש, פורד מיניבוס שתוכנן במיוחד לטיולי שטח. דייויד, שלמה, רמי וקארל ישבו ברכב, כל אחד משתרע על שורה שלמה של מושבים. המושב האחורי הרחב היה עמוס בציוד צלילה. עשרים מייל צפונית למפרץ נעמה, פנה ערן שמאלה מן הכביש הראשי, לתוך ערוץ נחל יבש הקרוי ואדי נאבק.
שלמה ישב מאחורי מושב הנהג.
"אני מקווה שאתה לוקח אותנו למקום הנכון, אדוני העורב."
ערן שלח מבט לאחור.
"אתה יכול לקרוא לי עורב עד מחר, אבל כולכם יודעים שיש לכם עסק עם שועל המדבר."
קארל מיהר לאשר את דבריו.
"זאת הדרך. היינו כאן לפני שלושה ימים בסך הכל."
ערן ניווט את הרכב הכבד בין גושי הסלע הענקיים שנחו בערוץ הנחל, שאריות משיטפונות עתיקים וגם מאוחרים יותר.
"מתחת למים, אולי אתם יודעים להתמצא. לפחות ככה אתם אומרים. אבל בדרכי המדבר, אני המלך."
ערן צדק. הוא לא היה צולל, אבל הכיר את מדבר סיני כאת כף ידו. הוא ניצל את כוחו העצום של הרכב, כדי לנהוג דרך החול העמוק ועל פני אדמת הסלעים. אחרי כשעה הגיעו אל הדלתא שיצר הוואדי לרגלי ההרים, אזור שטוח שהתמשך עד לים.
דייויד הביט מהחלון, נאחז במושב בשל הקפיצות הרבות של הרכב.
"לא להאמין. תראו את הרוחב של הריף הזה."
הריף נמתח מהיבשה אל תוך הים והרחק הלאה, כמעט עד קצה גבול ראייתם.
ערן נהג את הרכב במעלה גבעה קטנה ועצר בפסגתה.
"הנה היא. למי שאוהב גרוטאות."
החמישה ירדו מן הרכב, טיפסו על גגו והשקיפו על האנייה. שלמה האהיל בידו על עיניו.
"זה מדהים. הצורה שבה היא נשברה לשניים."
רמי היה האחרון לטפס על הגג. הוא הביט באנייה, מודאג ממה שראה.
"את זה לא תכננתי. תראו את הגלים בקו המשברים, איפה שהריף נגמר. נצטרך לעבור אותם איכשהו. קל זה לא יהיה."

נראה היה, כי האנייה חסרת המזל פגעה בריף חזיתית וחרטומה התרומם מחוץ למים ונח על הריף. הירכתיים היו תלויים במים מעבר לקו הריף, ובלחץ הגלים נשברו ושכבו כעת מתחת למים, לרגלי הריף.
קארל ירד מן הגג והתלהבותו נתחלפה בדיכאון.
"ברור שזה יהיה קשה מאד, ללכת קילומטר וחצי על הריף, אבל זאת לא הבעיה. אני לא מאמין שנצליח להיכנס למים מול גלים גבוהים כאלה."

שונית האלמוגים החוגרת נמשכת לכל אורך חופי מפרץ אילת. ברוב המקומות, נע רוחבה בין מטר אחד למאה מטר, מקו המים ועד לקיר הריף ולמים הכחולים. באזורים רבים יש פרצות בריף, בעיקר מול שפכי נחלים. במקומות אחדים הריף רחב יותר. מול כפר הנופש בנביעות, היה רוחבו של הריף מאתיים מטר ונוסף לו גם אי תת-מימי, כמעין שלוחה מן הריף לתוך הים. אבל בנאבק היה הריף הרחב ביותר בו פגשו מאז ומעולם. רוחבו נע בין קילומטר אחד לשניים, בצדו של חצי האי סיני וברוחב דומה מצדו השני של המפרץ, בחצי האי הסעודי. בין שתי השוניות שוכנים שני איים גדולים וארבע שוניות, הבולטות מן הקרקעית אל מעל למים. מבוך שוניות זה יוצר את מיצרי טיראן. אניות הנכנסות אל המפרץ ויוצאות ממנו צריכות לנווט בזהירות באזור זה. קברניט האנייה, שנחה כעת על הריף שמולם, עשה עבודה די עלובה של ניווט דרך המיצרים.

קארל פרק את מיכלי הצלילה מן הרכב. ערן נשען על צדו המוצל של הרכב והביט בשעונו.
"כבר כמעט תשע בבוקר. אם אתם רוצים להספיק, כדאי שתעלו על הציוד ותזוזו."

והם זזו. לאט.
לחצות את הריף האינסופי, במים בעומק של ארבעים סנטימטרים, היתה חוויה איטית ומתישה. הריף היה רצוף מכשולים ומלא בבורות ובסלעים חדים. וכאילו זה לא הספיק, היו פני השטח של הריף זרועים מיליוני קיפודי ים שחורים ועוקצניים.
דייויד הביט בשעונו.
"אנחנו הולכים כבר שעתיים. קארל, אם כבר ארגנת לנו אנייה טרופה, יכולת להשקיע עוד קצת ולסדר לנו מים עמוקים מספיק כדי שנוכל לשחות, או לפחות לגרור את המיכל מאחורינו."

היה זה נוהג מקובל בסיני, בין הצוללים, לגרור את מיכל הצלילה במים, כשהוא נח על מאזן הציפה המנופח, בעת הליכה ממושכת במים רדודים.

רמי מחה את הזיעה ממצחו.
"למים עמוקים הוא לא דאג. לפחות מים לשתייה הוא זכר להביא."
קארל התנשם בכבדות.
"אם חסרים לכם מים, שתו לי מהשרוול. אני פשוט נמס בתוך חליפת הצלילה הזאת. הלוואי ולא הייתי לובש אותה."
דייויד התיז מי ים לתוך החליפה שלו, כדי לצנן את עצמו.
"אתה תשמח שלבשת אותה, כשנהיה מתחת למים."
קארל גרר את רגליו במים, כשראשו מורכן.
"אם נהיה מתחת למים. אם בכלל נגיע אליה."
היום החשיך פתאום ושלמה הביט כלפי מעלה.
"הגענו אליה. תראו את הגודל של הדבר הזה."
הם הגיעו אל מתחת לצלו של חרטום האנייה. החרטום, כולו מחוץ למים, התנשא לגובה של עשרים וחמישה מטרים מעל לראשיהם.
דייויד ניסה לקרוא את הכתובת על החרטום.
"אייה ברברה. קוראים לה אייה ברברה."
רמי התבונן במים.
"בדיוק כמו שתכננתי. החרטום יוצר מחסה גדול מספיק, כך שנוכל להיכנס למים כשהוא משמש לנו כשובר גלים. אני לא מבין למה דאגתם כל כך."

 

מתחת למים הכל נהייה קל יותר, קריר ורגוע. הארבעה התענגו על תחושת חוסר המשקל, אחרי שעות של דשדוש איטי במים רדודים, עם משקל כבד על גבם. הם שחו דרומה, לעבר הירכתיים השבורים, שנחו כמאה מטרים משם.
שלמה הצביע לעבר חלון הגשר וסימן 'בואו ניכנס מכאן'.
הם חדרו לתוך מבנה הגשר וצללו סביב. העומק לא היה גדול. הירכתיים נחו על הקרקעית בעומק חמישה עשר מטרים, והחלק העליון של המבנה הגיע עד מעל למים. החבורה היתה תשושה מההליכה הארוכה בשמש הקופחת והוחלט מראש לבצע צלילה קצרה.
רמי נפנף בידיו וסימן 'בואו הנה, בואו הנה'.
דייויד ושלמה שחו לכיוונו. קארל התעכב והשתעשע בהגה הספינה, מדמיין את המעבר דרך מיצרי טיראן, קודם להתנגשות הקטלנית בריף.
רמי הצביע על השלט על אחת הדלתות. היה כתוב שם 'קפטיין'. הם נאבקו בדלת כדי לפתחה, ובסופו של דבר היא נפלה קדימה, מרימה ענן אבק. שלושת הצוללים נכנסו לחדר והחלו לבדוק את תכולתו. שלמה פתח ארונות ומגירות והציץ לתוכם בחוסר עניין. לבסוף פתח דלת עץ קטנה מעל שולחן הכתיבה, והשלושה ראו מולם את כספת האנייה.

כספת. במרחק הושטת יד. נטושה וממתינה. רמי הביט בדייויד ובשלמה, וראה שעיניהם יוצאות ממש מתוך מסכות הצלילה. לפתע חשו בדחיפות עזות ונרתעו בבהלה ובתחושת אשמה קלה, כאילו נתפסו בשעת מעשה. קארל סיים את מסעו הדמיוני בגשר הספינה ודחף את גופו הארוך לתא הקברניט. הוא עקב אחר מבטם, ושמט את הווסת מפיו כשראה את הכספת. המפתח היה בחור המנעול, מוכן ומזומן. רמי חצה את המרחק הקצר אל הכספת. הוא אחז במפתח וניסה לסובבו, ללא הצלחה. לרגע עצר את נשימתו באכזבה, ואז הבין. הכספת כלל לא היתה נעולה.
רמי פתח את דלת הכספת. פנים הכספת היה חשוך והוא האיר אותו בפנסו, ושוב עצר את נשימתו לרגע. כשהתאושש, החל לשלוף מהכספת חבילות עבות של שטרות כסף ולהניחן על שולחן הכתיבה.
דייויד התקרב והרים את אחת החבילות. זו היתה חבילה של מאה שטרות של עשרים ליש"ט כ"א. קארל ריקד וקיפץ מעלה-מטה ושלמה נאלץ לתפוס בזרועו כדי לעצרו, משום שהרחיף כמות גדולה של חול והמים בתא הפכו למרק סמיך. רמי המשיך לשלוף עוד ועוד חבילות שטרות מן הכספת וכל אחד מן הצוללים דחף כמות גדולה ככל האפשר של שטרות לתוך חליפת הצלילה שלו. לאחר שהכספת התרוקנה, בדק דייויד את שעונו וסימן לחבריו. שלמה ורמי הביטו בשעוניהם ושלמה סימן 'בואו נתחפף מפה'.

בעת ששחו מחוץ לגוף האנייה, לאורך הגשר, עצר דייויד לרגע וצלל עמוק יותר בכדי להביט במשהו שמשך את תשומת לבו. בחצי הדרך למטה הרגיש משיכה עזה ברגלו. שלמה משך אותו למעלה וסימן לו 'אתה לא רוצה לראות את זה. בוא נצא מכאן'. היה עליהם לשחות צפונה עד שהגיעו לחרטום האנייה, כך שיוכלו לטפס על הריף, תחת המחסה שסיפקה מפלצת המתכת הענקית.
ברגע בו עלה ראשו של קארל מעל לפני המים, הוא ירק את הווסת מפיו.
"אמרתי לכם. אמרתי לכם. לא אמרתי לכם? אמרתי לכם. אתם לא רציתם לבוא, ואני אמרתי לכם. אם רק תקשיבו לקארל, תגיעו למשהו בחיים."
דייויד הזדקף ונשען על קיר המתכת.
"יכול להיות שאמרת. כמה אתם חושבים שיש לנו פה?"
רמי הוריד את המסכה לצווארו.
"קשה להגיד. הרבה דולרים, הרבה לירות שטרלינג, המון דרכמות ועוד כסף שלא הכרתי. אולי טורקי."
דייויד הביט בשלמה.
"מה זה היה, שם למטה? יכול להיות שזו היתה גופה?"
שלמה בדק את בקבוקי המים שלהם.
"אני לא יודע, ואני חושב שעדיף לא לברר. באמת דחוף לך לדעת? אנחנו צריכים להתחיל לחזור. נשארו לנו מעט מאד מים והרבה מאד דרך."
בחצי הדרך במסעם הארוך חזרה לרכב, יכלו כבר לשמוע את קולו של ערן צועק אליהם מרחוק.
"איך היה? מצאתם משהו מעניין?"
לאיש לא היה כוח לצעוק חזרה. הם השתרכו בכבדות על פני הריף, מועדים מדי פעם, נשרטים ונחבלים. קארל היה האומלל מכולם, ניגף בסלעים, נחבל בברכיו או משתטח על הריף מלוא קומתו הארוכה, כשרק קיפודי הים בולמים את נפילתו.
כשהגיעו לבסוף אל הרכב, כשעתיים וחצי מאוחר יותר, חיכה להם ערן באותו מקום בו עזבו אותו בבוקר, בקבוק מים בידיו.
"נו? מצאתם משהו בפנים?"
שלמה חטף את הבקבוק מידיו, לגם ארוכות והעביר את הבקבוק לחבריו.
"זאת פעם אחרונה שאנחנו יוצאים איתך לספארי. הנסיעה היתה זוועה, ההליכה היתה סיוט, הראות היתה גרועה, השמש חמה והמים קרים. ובצלילה לא ראינו כלום. רק ניירות וניירות בכל מקום."
ערן הביט בו, מבולבל.
"על איזה ניירות אתה מדבר?"
שלמה פנה אל קארל.
"תראה לו את הפסולת שאספנו. באמת, מזל שאנחנו שומרים על הטבע".
ללא מילים, פתח קארל את רוכסן חליפת הצלילה שלו, שלף חפיסת שטרות עבה והגיש אותה לערן.
"חבורת נחשים! אתם רוצים להגיד לי שהכסף פשוט חיכה לכם שם?"
רמי הסיר את המיכל שלו והשליך אותו על המושב האחורי של הרכב.
"אני מתאר לעצמי שזה קרה כל כך מהר, שהם היו חייבים לקפוץ מהספינה, ולא היה להם זמן לקחת כלום."
דייויד הביט בשלמה.
"אני מקווה שכולם הצליחו לקפוץ…"
שלמה התעלם ממנו ופנה לערן.
"תשיג לי עוד מים. אני מיובש לגמרי. ואני מצפה לקבל שירות מינימאלי בשביל הכסף שאני משלם. וכדאי גם שיהיו פחות קפיצות בדרך חזרה."
קארל גיחך, טפח על חליפת הצלילה הגדושה שלו ופתח את הרוכסן עד למטה.
"יש עוד כאלה במקום שממנו זה הגיע".
דייויד עיווה את פניו.
"יש ויש, אבל היה נחמד אם לא היית משתין בחליפה. ועוד אומרים שלכסף אין ריח…"

סכום הכסף הכולל שחילצו הצוללים מכספת ה"אייה ברברה" הגיע קרוב לשלושים אלף דולר. לאחר שחילקו אותו בין חמישתם ובין מדריכי הצלילה הנוספים במועדון, קיבל כל אחד שלושת אלפים וחמש מאות דולר.
דייויד היה עסוק בחישובים, כשהחבורה ישבה שוב בשולחן הפינתי בחדר האוכל של הכפר.
"זה יוצא בערך דולר אחד לכל מטר ריף שעברנו. הלוך וחזור. אבל אם נחשב את זה לפי זמן צלילה, זה יוצא בערך 100 דולר לדקה".

קארל זרח באושר.
"לא רע ליום עבודה! אמרתי לכם. נכון שאמרתי להם?"
הוא חבט בשמחה בשולחן בשתי כפות ידיו, ומייד זעק בכאב. דייויד התבונן בידיו של קארל, שרוטות ומנומרות בנקודות שחורות, חודי קוציהם של קיפודי הים.
"לא רע? תלוי בשביל מי. בשבילך, קארל, זה בסך הכל 10 סנט לקוץ…"

 

תרגום ועיבוד מאנגלית: לירון תירוש.

מחקירותיהם של תחקירני מערכת מגזין "צלילה" עולה, כי צוותה של ה"AGIA VARVARA" חולץ כולו בשלום בליל הטביעה, ע"י חיל הים הישראלי. אבל גם לאחר שבילו שעות ארוכות בארכיונים מאובקים, כפופי גוו, טרוטי עיניים ומתאוששים מהתקף אסטמה קל, לא עלה בידי התחקירנים החרוצים לגלות מה עלה בגורלה של כספת האנייה.