שמלה לבנה על רקע כחול או: איך הגענו להתחתן מתחת למים?
שמלה לבנה על רקע כחול או: איך הגענו להתחתן מתחת למים?
הכל התחיל בינואר 2007. עברתי אז קורס צלילה טכנית תחת ידיו האמונות של המדריך פליקס לוטן. לאחר הקורס, לקחתי את המאזן שלו למבחן רטוב, מתחת למים. ניצלתי את הזמן שפליקס לא משגיח וצילמתי תמונה של המאזן שלו מעוטר בברווזי גומי בשלל צבעים. 12 ברווזים, אם לדייק. וכדי להביכו, העליתי את התמונה בפורום הצלילה של "תפוז", בו אני ידוע בכינוי "ספוקי".
חודש לאחר מכן, כבר התהדרתי במאזן הלסיון משל עצמי (אבל זה כבר סיפור אחר) והסתובבתי ברחבי אילת וברחבת מועדון "דיפ-סיאם" בפרט, עם חלוק שעליו רקום מאחורה הכינוי שלי, "ספוקי". ענבל, שהיתה אף היא חברה בפורום הצלילה, בילתה באותה תקופה במועדון דיפ-סיאם בקורס הדייבמאסטר שלה וקישרה את הכינוי "ספוקי" שעל החלוק, לתמונת הברווזים שעלתה בפורום. התחילה בינינו שיחה קצרה על אודות ברווזים ומאזני צלילה, שהובילה לשיחה ארוכה יותר בנסיעה משותפת חזרה לתל-אביב, שהובילה, בתורה, לנסיעה משותפת לאילת שבוע לאחר מכן ולמברשת שיניים נוספת בדירת שלושה חדרים קטנה וצפופה ברמת-גן.
עוד חצי שנה עברה, וענבל אמורה היתה לעבור לאילת לצורך לימודי התואר הראשון בכלכלה, מה שאיים להביא את הקשר בינינו אל קיצו. למזלנו הטוב, מצאתי עבודה במכון הלאומי לחקלאות ימית באילת, וכך עברנו יחדיו, על כל מטלטלינו וחתולותינו, לעיר הדרומית. בזמן הזה כבר החלו דיבורים על חתונה באופק (בעיקר מצדה של ענבל), אולם המועד נשאר פתוח למשא ומתן (בעיקר מצדי).
אבל איך מציעים נישואין לבת-זוג שצלילה היא הטבע הראשון שלה? ברור שזה אמור להיות מתחת למים. אבל כיצד? שקלתי את המסעדה התת-ימית "כוכב-הים האדום", שמאפשרת להוריד צולל למים עם שלט גדול, אל מחוץ לחלון המסעדה בזמן ארוחה רומנטית. אבל זה נדוש. יש גם את אלו שמציעים נישואין באמצע צלילת הכרות, אבל ענבל הרי דייבמאסטרית שמדריכה צוללים, אז מה לה ולהכרות? בסוף החלטתי שהצעת הנישואין תהיה הפוכה: ענבל תהיה בצד הנכון של המים, ואילו אני אעמוד עם שלט בצד היבש של המים, בתוך המצפה התת-ימי או המסעדה.
ואז, בשמונה עשר לספטמבר 2008 נפל הפור. ענבל, עד אז בוגרת טרייה של קורס מערכות סגורות, תכננה לבצע צלילה מהשמורה למצפה התת-ימי עם מערכת סגורה. היא פשוט הודיעה לי שהיא מצפה להצעת נישואין כאשר היא תגיע למצפה. מזל שקניתי טבעת כבר שבועיים קודם לכן. וחבל שלא השכלתי להבין מבעוד מועד, שאם יש טבעת אזי כדאי שתהיה גם הצעה. הדפסתי שלט, נסעתי למצפה וחיכיתי לראות את בת-זוגי בחלונות המשקיפים אל המצולות. וחיכיתי. וחיכיתי. בסוף, אחרי שכמעט התייאשתי וכבר שקלתי לחפש איך להדביק את השלט לחלון וללכת, ראיתי מבעד לחלון זוג צוללים מתקרבים, ללא בועות. מה שלא לקחתי בחשבון, זה שכל המבקרים במצפה מתלהבים לראות צוללים יותר משהם מתלהבים לראות דגים. אחרי עוד כמה רגעים של המתנה מורטת עצבים, קצת דחיפות וסימונים של "לעבור לחלון השני", השלט נשלף. ענבל, מהצד השני של הזכוכית, הנהנה בהסכמה ובן-זוגה לצלילה, שי, היה עד - כדי שאני לא אוכל להתכחש לכל האירוע.
לא אלאה אתכם עכשיו בכל הסיפור לגבי בחירת התאריך וכל הבלאגן המתלווה לארגון חתונה (אני בטוח שמי שהתחתן כבר יודע, ואני לא רוצה להפחיד את מי שעדיין לא). אולם שני דברים היו ברורים מההתחלה: אחד, אנחנו רוצים להתחתן בקפריסין. ושתיים, אנחנו רוצים אירוע חתונה באילת אשר יכלול גם חלק תת-ימי. איך לא?
החודשים חלפו (מי היה מאמין שזה קורה?), ובינתיים גם אני כבר הספקתי לעבור קורס מערכות סגורות. מייד לאחר מכן שתי מערכות סגורות Evolution Vision של חברת AP הוזמנו ונתקבלו. עוד כלבלב התווסף למשפחה. הזמנות לחתונה עוצבו ונשלחו. עניבות של דגים וצוללים הוזמנו ב-ebay. תסריט לטקס (היבש) באילת נכתב בקפידה. חליפת טוקסידו מנאופרן הוזמנה לפי מידה. ולבסוף הגיע יוני 2009 - חודש החתונה.
החתונה עצמה היתה בשלישי ליוני, 2009, בקפריסין. נסענו לצלול בזינוביה ועל הדרך גם... התחתנו. שבוע לאחר מכן תוכנן סוף השבוע של האירוע באילת. ביום שישי היה האירוע היבש וביום שבת צלילת החתונה. חוץ מאשר התיכנון להוריד את החופה שעיצבנו אל למים, ודיבורים עם חבר טוב עליו הוטל לערוך את הטקס, הכל היה די פתוח.
יום שבת, ה-13 ליוני. שעה תשע בבוקר. החלטתי שזה זמן טוב ללכת ולהתחיל לתכנן מה יהיה בעוד כשעה, כאשר כל האורחים והמוזמנים שלנו יתאספו ברחבת המועדון לצלילה המונית...
כמה דקות עבודה מול המחשב, והיתה לנו כתובה לתפארת, אטומה בלמינציה. עוד שתי דקות של חיפוש במעבדת התיקונים של מועדון הצלילה וסגרנו על שתי טבעות O-ring להחלפה מתחת לחופה, כטבעות הנישואין שלנו. עכשיו נותר רק להשיג כוס חד פעמית ולעטוף אותה בנייר כסף.
בשעה אחת עשרה הובלה החופה אחר כבוד למים. כל המוזמנים שאינם צוללים מוסמכים, שהצטרפו במסגרת צלילת הכרות, כבר יושבים בשורה הראשונה. בקו המים המון חברים עם ציוד צלילה, מחכים ללוות אותנו לחופה. בכלל, כל האזור היה מלא במשנרקלים או סתם עוברי אורח סקרנים, שהוסיפו להמולה ולהתרגשות. אני לבשתי את הטוקסידו מנאופרן, ענבל לבשה שמלה לבנה של דורין פרנקפורט, ושנינו עלינו על המערכות הסגורות וצעדנו יד ביד אל המים.
מתחת למים, עשינו עיקוף קטן עד שכולם יגיעו למקום, שהצלמים יתפסו זווית נוחה ושלמשנרקלים תהיה נקודת תצפית נוחה מלמעלה. אני נכנסתי ראשון אל מתחת לחופה, שכמובן הוצבה באזור חולי נרחב ופנוי מאלמוגים. ענבל הגיעה מייד אחרי ונעמדה לצדי. עורך הטקס הוציא את הכתובה והציגה לאורחים. לאחר מכן ענדתי לענבל את טבעת ה-O-ring וקיבלתי טבעת אחרת, זהה, בתמורה. לבסוף הונחה הכוס על הקרקעית ולמרבה ההפתעה שברתי אותה בניסיון הראשון (הרבה יותר מוצלח מאשר בטקס היבש...).
זהו. נגמר הטקס.
קצת חיוכים ונפנופי שלום לקהל, לחיצות ידיים לצוללים ולמשנרקלים שיורדים אלינו בצלילה חופשית. אספנו את הכוס, קיפלנו את החופה ויצאנו מהמים כזוג נשוי. 15 דקות של צלילה בסך הכל. ועדיין, למרות כל הקורסים הטכניים והתערובות המסובכות, כנראה שזו הצלילה שהתכוננו אליה והתרגשנו ממנה יותר מאשר כל הצלילות שלנו עד היום.
צילום: נוני שחף
תודות:
קודם כל תודה למשפחות שלנו, שהסכימו לקבל את כל השיגעונות שלנו ונתנו לנו לעשות אירוע כרצוננו (כל עוד יהיה אחר-כך גם עוד אחד כרצונם). תודה גדולה למועדון דיפ-סיאם, שחוץ ממועדון ומקום עבודה הוא עבורנו גם בית שני. תודה ל-Sepa (וללוני במיוחד) אשר הזמנת חליפת טוקסידו מנאופרן לא הרתיעה אותם. תודה למועדון מנטה, שעזר להוריד תשעה צוללי אינטרו במקביל. תודה לכל החברים מפורום הצלילה בתפוז אשר בלעדיהם לא היינו נפגשים ובכלל לכל מי שהגיע והשתתף והפך את כל האירוע התת-ימי הזה לארוע המיוחד שייחלנו לו.
