בזרוע נטויה
בזרוע נטויה
במהלך אחת מצלילותיי בחוף המעבדה הימית באילת (הידוע בכינויו "האוניברסיטה") תפס אותי הבאדי ביד והחל גורר אותי במהירות של סקוטר אחריו. אחרי שהניח אותי לצד סלע אלמוגים, כיוון את מבטי לנקודה מסוימת בסלע ולאחר שעיניי התמקדו והנשימה הוסדרה, הבחנתי בתמנון גדול שיושב על הסלע, וזרועו הארוכה מושטת הלאה ממנו לעבר נקבה ביישנית.
כאן המקום לספר שהזדווגות של תמנונים קצת שונה ממה שאנו מכירים: הזכר מעביר, בעזרת זרוע ייחודית, שקיק של זרע לתוך חלל פנימי של הנקבה וחוזר חלילה וכל האקט איטי ונמשך זמן רב.
ואני, חובב תמנונים מושבע שכמוני, זכיתי כבר לחיזיון המרהיב הזה, אבל לפני כ-10 שנים ובטרם מלאו לי עשרים צלילות. התרגשתי מאד ולא היה אכפת לי כלל שמצלמתי לא איתי, אלא שוכבת לה במעונות הסטודנטים של המעבדה הימית, על החוף ממש ממול. ריחפתי לי במים וצפיתי בפלא הזה, איך שהזכר מלטף ברכות את הנקבה, היושבת במרחק של 2 מ' ממנו, מרגיע אותה ולוחש לה מילות אהבה בתמנונית. ממש להוציא לוח רישום תת ימי ולרשום לעצמי הערות… ואז הוא אוסף מגופו שקיק זרע זעיר, ומעביר אותו לנקבה, שולח את זרועו עמוק לתוך גופה ומחדיר עוד יותר עמוק… אוקיי, זה הזמן להפסיק לרשום הערות… והתמנונה מבסוטה, משחקת אותה ביישנית אבל כמובן נהנית. מחזה מרגש.
אלא שאז ראיתי שאנחנו לא לבד. מעבר לגוש האלמוגים ראיתי את מרפי. כן, כן, ההוא מ"חוקי מרפי" המעצבנים והקטנוניים. יושב על אלמוג שיח ומחייך, הסדיסט. על לוח הרישום שלו הוא כתב: "תמנונים מזדווגים – ואין מצלמה…" ואפילו דימיתי שהוא עושה תנועה מגונה, אבל הראות לא היתה משהו. מעוצבן וכעוס, סימנתי לבאדי שאם הוא מאבד את התמנונים הוא מאבד גם את "הזרוע הייחודית" שלו והתחלתי לטלף במהירות לעבר החוף. כאן המקום לציין שבחוף המעבדה הימית אנחנו מקפידים להיכנס ולצאת מהמים בסמוך לגשר בלבד, כדי לא לפגוע בשונית הרדודה, ואילו באותו זמן היינו בדיוק מול המעונות, כ-100 מ' דרומית לגשר. במעונות, כזכור, שכנה מצלמתי האהובה, עם עדשה מורכבת ופלאש מוכן, ממתינה לי בנאמנות אין קץ.
התחלתי לשחות לחוף הקרוב, היישר אל המעונות. כ-20 מ' נותרו כשהרמתי מבט לעבר החוף והבחנתי במצפון שלי, יושב על כיסא נוח ומעשן סיגר. "יוצא מהחוף של המעונות?!?!" שאל המצפון בקול מצפוני, "אותי לימדו ששום צילום לא שווה פגיעה בשונית, אבל איך שאתה רוצה," הוסיף בפולנית.
מקלל את מרפי והמצפון ביחד, אני פונה צפונה לעבר הגשר, מטלף טורבו עד שסנפירי האטומיק ספליטפין כמעט נבקעים לשניים, מגיע לגשר, יוצא מהמים, זורק הציוד על החוף, רץ למעונות, לוקח המצלמה, חוזר לגשר, אוסף הציוד, נכנס למים, יוצא מהמים, לובש את חגורת המשקולות שנשכחה על החוף, נכנס שוב, מטלף אל הבאדי, מעמיקים ו….
התמנון עדיין שם, זרועו עמוק בתוך הנקבה. תותח אמיתי.
מרפי כמעט שבלע את הוסת, הבאדי והזרוע הייחודית שלו נושמים לרווחה ואני מצלם. מרפי מרחיף ענן של חול ושנייה לפני שהוא נעלם לתוך הכחול, הוא סובב לי את הפלאש מבלי שארגיש, כך שתיעוד יש, אבל תמונות מוארות אין. התמנון מוציא את הזרוע בפעם האחרונה, מלטף את הנקבה ליטוף אחרון לפרידה וקורץ לדקר הטבעות המלווה אותו תמיד, המביט בו מלא הערצה. "איך הוא מסובב את כולן?" הוא שואל עצמו בקול רם. התמנונה המותשת זוחלת לתוך נקיק של סלע, בקרוב היא תטיל שם ותישאר תקופה ארוכה לשמור על הצאצאים בטרם תחזיר נשמתה לבורא.
מרפי נעלם, התמנונים גם, ואפילו הדקר המעריץ הלך לחפש משהו קטן לנשנש, עם רדת הערב.
ביציאה מהמים, ליד הגשר, המצפון שלי כיבה את הסיגר והציע שנעזור לזקנה לחצות את הכביש. במבט מתריס והתעלמות מופגנת הפניתי לו עורף והלכתי הישר אל המחשב, לחבר את המצלמה ולראות את התמנונים שצילמתי. שהזקנה תסתדר.
מוסר השכל:
מרפי לא פראייר, אבל גם אצלו משהו לפעמים משתבש.
והתמנון יודע איך לקנות בחורה, אבל הוא לא בנוי לקשר.
והערת מערכת:
עד שכבר מוצאים מישהו שגומר לאט, גם אז צריך לרוץ לספר לחבר'ה?
