אחוות הטבעת - חלק א'
אחוות הטבעת - חלק א'
בראשית שנות ה- 2000 נוסד מדור חדש במגזין ושמו: קפה אחרי הצלילה. המדור אירח מדי גיליון כותבים שונים ואת סיפורי הצלילה שלהם, גילה חיבה מיוחדת לדמיון ולהגזמות והתייחס בסלחנות לחריגים שהתעקשו שזה קרה באמת, נשבע לך.
חלק א'
האיש שפסע אל רחבת מועדון הצלילה בשעת הצהריים לא נראה כשליח הגורל. הוא נראה יותר כאחד שהגורל פוסח עליו בקביעות ובחוסר עניין בולט, כאומר: "ההוא, שיעשה מה שהוא רוצה". ובכל זאת, באותה שעת צהריים, הגורל צעד בעקבותיו.
לא שאני שמתי לב. תמיד הייתי חלש במיסטיקה. בסקפטיות, לעומת זאת, היו לי ציונים די גבוהים. כך שדי פקפקתי בכך שהאיש הגיע בכדי לצלול. הוא נראה מגושם וכבד תנועה, אבל נע באסרטיביות, כאילו היה בדרך לכבוש איזה יעד. הוא לבש בגד ים מינימלי שהבליט כרס גולשת קמעה ומבעד חולצת המשי שלו בצבץ עור לבנבן-אדמדם, שנחשף לשמש יתר על המידה. הוא הזיע כמו טבח שכרגע גילה שנשרפה לו כל הארוחה – מחום ומעצבים.
מאחוריו הידסה אישה צעירה, שלמרות המרחק שביניהם נראתה כאילו הוא גורר אותה אחריו. היא היתה יכולה להיחשב אישה נאה, אלמלא חימצנה את שערה ואספה אותו בתסרוקת נפוחה ולולא היתה ארוזה בדוחק בבגד ים ורוד צעקני, עם דסקיות מתכת נוצצות תפורות מסביבו, מה שלא הלם אותה כלל.
האיש ניגש לדלפק, נעץ בנו מבט שכולו אומר אדנות ואמר: "ג'ינג'י, יש לי בשבילך הצעה-שאי-אפשר-להגיד-לא".
ב"ג'ינג'י", ככל הנראה, הוא התכוון אלי. בימים הם עמדתי בראש צוות רב לאומי שאייש
את המועדון. כריס, בחור נאה, חסון וחרוץ מדרום אפריקה, מילא את תפקיד הדייבמאסטר. רשמית, חסך כסף כדי לפתוח מועדון משלו באחד הימים. מעשית, הרוויח מעט מאד, אבל הקפיד להוציא אפילו פחות והסתובב כל הימים בבגדים קרועים ומסמורטטים. למרות זאת, הקפיד כריס על נקיון והגיינה אישית, מה שאיפשר לו לחסוך שכר דירה בכך שבילה את לילותיו בין מיטותיהן של מלצריות המלון ועובדות על היאכטות שבמרינה. הוא לא היה ג'ינג'י.
להורסט, הטכנאי ודוחס המיכלים הגרמני שלנו, היתה השקפה קצת שונה בענייני ניקיון. הוא סבר, כנראה, שלגריז ולשמן מכונות יש תכונות מרפא והקפיד להתמרח בהם ככל האפשר. עולם המושגים שלו לגבי כביסה הצטמצם לכדי מקלחת עם בגדים. ניתן היה, אמנם, לזהות בו ג'ינג'יות מסוימת, אך באותה עת כלל לא נראה לעין, כי נהג לבלות את שעות הצהריים בחדר הקומפרסור, מאזין. הוא טען שברעש הקומפרסור חבויים מסרים סמויים וניסה לפענחם.
לאניקה, פקידת המועדון ההולנדית, היתה שמחת חיים טבעית ומשוחררת ונטייה לחסוך ככל האפשר בפריטי לבוש, כך שאם היה על גופה נמש כלשהו, היינו יודעים זאת לבטח. והיה גם ג'ורג', הבטלן המקומי, שככל הנראה הגיע מכפר נידח באנגליה. ג'ורג' ניחן בחיתוך דיבור ובמבטא בלתי מובנים לחלוטין. נטייתו לבלוע מילים לא שיפרה את המצב. בשנה וחצי שעבדתי במועדון לא הצלחתי לגלות מה היה בעצם תפקידו של ג'ורג'. הוא נהג לעבור בין העובדים, לפנות אליהם באנגלית בלתי ניתנת לפיענוח ולאחר שהגיבו בהנהון נבוך, המשיך לקורבן הבא, מותיר אחריו תחושת חידלון וחוסר מעש מדבק. למעשה, הוא נראה חדל אישים כל כך, עד שחשדתי שזה תורשתי. אם ויליאם הכובש היה מגיע לכפרו של ג'ורג', סביר שהיה מחליט שכל ענייני הפלישה והכיבוש פשוט לא שווים את זה, וחוזר הביתה לנורמנדיה. ג'ורג' דווקא היה די ג'ינג'י, אך איש מעולם לא היפנה אליו שום הצעה מכל סוג.
"רוצה להרוויח כסף, ג'ינג'י?" שאל הכרסתן, מתעלם מחוסר התגובה שלי, "עשינו סקי ואשתי הפוסטמה נפלה לה הטבעת למים. חמש-מאות דולר ביד למי שמוציא אותה."
הבטתי במבוכה באשה שהסמיקה, השפילה מבטה וניסתה להיעלם מאחורי הדלפק. על אצבעה היתה טבעת נישואין. מאחוריי, נדחקו כריס וג'ורג' קדימה. עברית הם לא הבינו, אבל את המילה "דולר", דווקא כן.
"לא הטבעת הזאתי," אמר הבעל מלא הטקט, שהבחין במבטי, "טבעת רגילה, עם צורה של סימן של דולר מלמעלה. לא שווה כסף, אבל מה שנקרא, סנטימנטלית."
"אתה יודע איפה הטבעת נפלה?" ניסיתי להיות מעשי, "יש הרבה סירות סקי."
"שום בעיה," אמר האיש, "אני מביא אותך בול לנקודה. אתה נכנס למים ואל תקרא לי בנדה אם תוך דקה אתה לא יוצא עם הטבעת."
מטעמי זהירות, החלטתי לא לקרוא לו בנדה, בינתיים.
"תראה," הסברתי לו, "הסיכוי הוא לא גדול. מה התשלום על הצלילה אם לא מוצאים את הטבעת?"
"מ'זתומרת," אמר בנדה, "אין טבעת – אין כסף."
"זאת אומרת," חייכתי, "אין כסף – אין צלילה."
"שה, שה," היסה אותי, "למה להיות שלילי? בוא, נלך בראש שלך, ג'ינג'י. יש לי הרגשה טובה בקשר אליך. עשרים דולר לכל אחד על הצלילה ועוד חמש מאות למי שיביא את הטבעת."
"זה עלול לקחת הרבה זמן," אמרתי לו, "חפץ כזה קטן, שנופל תוך כדי תנועה… רוב הסיכויים שלא נמצא אותו. שלושים דולר לכל אחד ואלף על הטבעת."
"בוא'נה, ג'ינג'י, חלאס עם השליליות," אמר בנדה, "תראה את הפועל שלך, איך הוא נראה. בשביל חמישה דולר הוא חופר לי את הים ויוצא עם הטבעת. תאמין לי, אני יוצא אתכם לארג', למה זאת טבעת מיוחדת."
מי שהוא כינה "הפועל שלי", היה הורסט, שיצא מחדר הקומפרסור לבוש במיטב סמרטוטיו והביט על הנעשה בהתנשאות הרגילה שלו. כריס ניצל את ההפוגה כדי לתחקר אותי על הצעתו של בנדה, שבינתיים צעק על אשתו להביא לו משהו לשתות. כריס, ג'נטלמן כפייתי, זינק אל ברז המים הקרים והציע לאשה כוס מים. היא הודתה לו בגמגום ומיהרה להגיש את הכוס לבנדה, שכבר הרגיש בבית ומוכן לחלק הוראות.
"אוקצור, ג'ינג'י, חבל על הזמן של כולנו," אמר, "קח את כל הצוות שלך ואת הבלונים ובואו נזוז. וגם השבדית," הצביע על אניקה, "יכולה לבוא. ושתביא את הבלונים שלה," קרץ לי.
עכשיו כבר ממש לא סבלתי אותו. אשתו האדימה וניסתה להיראות כמו חלק ממתלה הייבוש שלידו עמדה.
"היא הולנדית והיא נשארת, וגם אנחנו," אמרתי לו, "אנחנו לא מעוניינים".
בנדה לא היה מסוג האנשים שמשלימים עם סירוב. אחרי כעשרים דקות של ויכוח ומיקוח, ובעיקר בגלל לחץ מצדם של כריס וג'ורג', שהיו זקוקים מאד לתוספת הכנסה, השארנו את אניקה לסגור את המועדון והעמסנו את ציוד הצלילה על הסירה. אפילו הורסט נטש את הגיגיו ואת הבעת ההתנשאות שלו כששמע באיזה סכום מדובר והצטרף אלינו.
אשתו של בנדה התעכבה מאחור בהיסוס, לא בטוחה אם עליה להצטרף.
"אושרה!" שאג בנדה, "תזיזי את התחת שלך לכאן!" היא היתה אמורה להצטרף. היא מיהרה לכיוון הסירה, שהיתה כבר די עמוסה. הרגשתי לא בנוח כשראיתי אותה תוהה באומללות היכן לנסות לשבת. ביקשתי מכריס לקחת סירה נוספת ולקחת את אושרה עמו. ראיתי שהוקל לה, כשכריס סייע בידה להיכנס לסירה הסמוכה.
יצאנו לדרך.
