טאץ' רוורס

טאץ' רוורס

כיום כמעט שאי-אפשר להבחין בצלקת. רק כשאני מתגלח. וכשאני מתגלח אני חושב על האי פיג'ון. האי הזערורי, ששטחו כמה מאות מטרים רבועים, שוכן בים הקריבי, מערבית לגואדלופ, בשרשרת האנטילים הקטנים. האי הוא סלעי ברובו, אבל מתהדר בכמה מפרצונים חוליים שמימיהם שקטים וצלולים. מעומק 15 מ' ועד כ- 40 מ' בצדו הדרומי והדרום-מזרחי של האי משתרעת "שמורת קוסטו" – גן עדן של המוני אלמוגים מרהיבים, שקשה לאתרם בריכוז ובכמות שכאלה באתרים אחרים בים הקריבי.

אבל אותנו, בוגרי ים סוף, הרי קשה להרשים עם ריכוזי אלמוגים. מה שהפך את האי פיג'ון לאתר הצלילה המועדף עלי היו שני מעיינות מים מתוקים וחמימים - האחד בעומק 20 מ' והאחר בעומק 40 מ'. זרימת המים מהמעיינות הפחיתה את מליחות המים מסביב לאי במידה ניכרת וכיוון שתקופת שהותי באזור אירעה לפני כך וכך שנים וקילוגרמים ומיכלי הצלילה היו כולם עשויים פלדה, מצאתי עצמי לראשונה וכנראה גם לאחרונה בחיי נהנה מ"ציפה שלילית"*. לא רק שויתרתי לחלוטין על חגורת משקולות משך צלילותיי שם, נאלצתי אף ללבוש "לונג ג'ון", כדי לאזן את עצמי במים המתוקים ועתירי הצלזיוס, שחומם לא ירד מעולם מתחת ל- 28 מעלות.

 

לאי פיג'ון היינו מפליגים בסירת צלילה שטוחה, בעלת שני מנועים, שיכלה לאחסן בנוחות כחמישה עשר צוללים על ציודם. המדריכים היו עומדים מסביב לדוכן ההגה והצוללים ישובים על שני ספסלים ארוכים בצדי הסירה, כשהציוד מונח במתקן מיוחד במרכזה. ההפלגה לאי נעשתה באיטיות יחסית, כדי להבטיח שאחוריהם של הצוללים לא יחוו מפגשים לא נעימים עם הספסלים. הים היה שקט בדרך כלל והמדריכים ניצלו את ההפלגה לשיחות עם הצוללים. בשל שליטתי המוגבלת בצרפתית, תפסתי בדרך כלל את עמדת ההגה. זה איפשר לי ליהנות מן ההפלגה בשקט, בלי להידרש כל פעם מחדש לחוות את דעתי על בעיית הפליטים - ועוד בצרפתית. מן השקט הזה  יכולתי ליהנות רק באמצע השבוע, כי בסופי שבוע דדה עמד לידי.

 

דדה היה מדריך של סוף שבוע - אחד מאותם תושבי האי שבכל ימות השבוע עסקו בענייניהם ובסופי שבוע הופיעו בפתח המועדון, חמושים בפוזה של מדריך צלילה וצמאים למנת החנקן השבועית. רמת ההדרכה של רובם היתה סבירה או סבירה מינוס והסידור, בסך הכל, השתלם לשני הצדדים. המועדון זכה בתוספת כוח אדם בדיוק בימים שנזקק לתוספת כזו ומדריכי סוף השבוע זכו לצלילות חינם. המדריכים הקבועים נהגו במדריכי סוף השבוע באדיבות המתבקשת, אבל לא סמכו עליהם יותר מדי ואפשרו להם לצלול רק עם צוללים מוסמכים, או להצטרף ולסייע לאחד מהמדריכים הקבועים. אני - שלמרות הארעיות שבשהייתי במקום, ויזת תייר וכל זה, נהגו בי שם כבמדריך קבוע - אימצתי די מהר את גישתם והקפדתי לא לאפשר לאנשי סוף השבוע עצמאות רבה מדי. בצלילות זה הלך מצוין. אבל כשהיינו עולים חזרה לסירה, היה דדה מתיישב לי על תנוך האוזן.

"אני רוצה לנהוג בדרך חזרה".

"פא קומפרי", הייתי אומר לו בדיאלקט הקריאולי שלמדתי.

"אני יודע שאתה מבין. בשבוע שעבר הבטחת שהיום אני נוהג."

"נו, נו, סה פא בון", נהייתי שומר חוק, "בוקו פרובלם פור מווא".

"אף אחד לא יראה ולא יידע", הבטיח דדה, "לא יהיו לך שום בעיות".

"סה לון טאם, אטיודה לה פרופסיון דה שופר דה באטו", אמרתי לו, "סה טרה דיפיסיל, אה קומפליקה אוסי. בוקו אקזמינסיון".

הקורא, גם אם אינו דובר צרפתית, ודאי הבין בשלב זה שאי-ידיעת השפה מעולם לא הפריעה לי לדבר בה.

"איזה בחינות?" התבכיין דדה, "אם זה כל כך קשה ומסובך, איך זה שנתת לתיירת ההיא להחזיק את ההגה עד שהתקרבנו למפרץ?"

טוב, פה הוא צדק. בימים ההם, השילוב של מעט בד עם הרבה עור גרם לי, בדרך כלל, להגמיש את עקרונותיי.

"סה פא לה מם שוז", הסברתי לו את ההבדל, "סה אופן ווטר, דאקור? סה פא ביג דיל."

או במילים אחרות, הנהיגה בים הפתוח אינה מסובכת וגם תיירת נטולת חלק עליון של ביקיני יכולה לנהוג בסירה. דדה היה צרפתי. הוא הבין את זה.

אבל מאותו יום הוא זנח את רעיון הנהיגה בים הפתוח והחל להתעקש על תמרון במפרץ בין הסירות וביצוע גישה למזח.

 

האמת, די חיבבתי את דדה. בניגוד למדריכי סוף השבוע האחרים, הוא הראה כל הזמן רצון ונכונות ללמוד. ובניגוד ללא מעט מדריכי צלילה שהכרתי, היה לו ברור שהשמש אינה זורחת מישבנו דווקא. חולשתו של דדה היתה בתגובתו המוגזמת למחמאות. אם עשית את הטעות וזרקת לו מילה טובה, היה דדה מתאבן במקומו כשחיוך אווילי נמרח על פניו ומתקשה לתפקד ברבע השעה הקרובה. למדנו אותו די מהר והקפדנו לקמץ במחמאות. נימה ביקורתית הוציאה ממנו ביצועים טובים בהרבה.

 

יומו הגדול של דדה הגיע כעבור כמה סופי שבוע רצופי ויכוחים ותחנונים. שילוב של ים שקט, מזג אוויר נהדר ומתקפה של טוב לב פתאומי גרמו לי להודיע לצרפתי הצעיר שזהו זה, היום זה היום.

כמובן, היו בעיות תקשורת קלות.

דדה הנהן ברצינות למשמע ההסברים באנגלית מוקפדת, אך האחיזה ההססנית של ההגה הוכיחה שלא ממש קלט את הסברי. עברתי לדיאלקט הפרטי שלי - צרפתית שבורה מתובלת בניב קריאולי מקומי עם פירורי אנגלית והכל עטוף בתנועות ידיים אקספרסיביות ובטון זועם. ביצועיו של המתלמד השתפרו מייד. הדגמתי לו כמה גישות למזח ומסרתי את ההגה לידיו. עמדתי לצדו בעת ניסיונות הגישה, מוכן לקחת חזרה את ההגה במקרה הצורך ורוטן במקומות הנכונים. אבל דדה, לאחר ההססנות הראשונית, אחז בטרוטלים* כבסכין מנתחים והניע אותם בעדינות ובדייקנות.

"אה... נו, שיהיה, בון, למה לא," הענקתי משוב חיובי לתלמיד המצטיין בשעה שניטרל את המנועים לגלישה רכה לכיוון המזח הנמוך, "אה מיינטנא, ז'וסט אוואן... טאץ' רוורס..."

כלומר, ממש לפני הנגיעה במזח יש ללחוץ על הטרוטלים קלות לאחור, כדי לעצור את התנועה קדימה, להבטיח נגיעה רכה במזח  ולמנוע  מן הנוסעים טלטלה מיותרת. מייד לאחר מכן, כמובן, אמור הנהג להעביר את הטרוטל קדימה ולהצמיד את הסירה למזח בעוד היא נקשרת אליו.

 

לאחר שתרגלתי את דדה כמה פעמים לשביעות רצוני המלאה, החלו כמה מן התיירים בסירה לאבד את סבלנותם. "וואלה," אמרתי לו, "סה לה גראן פיני". ניגשתי לחרטום ואחזתי בחבל הקשירה של הסירה, מוכן לעלות למזח מייד לכשהסירה תיגע בו. דדה ביצע את הגישה הסיבובית בשלמות, ניטרל את המנועים בדיוק בנקודה הנכונה וגלש מעדנות לכיוון המזח. עמדתי בחרטום הסירה, מלא גאווה על הישגיי הפדגוגיים.

"מיינטנא!" אמרתי לו כשהגענו למרחק של כמטר וחצי מהמזח, "טאץ' רוורס..."

דדה לחץ על הטרוטל במומחיות של רופא מנתח. הסירה נשקה למזח ברפרוף עדין. ביצוע נהדר.

בעודי פוסע מהחרטום אל המזח, החזרתי מבט לאחור וחייכתי. "סה מאניפיק, דדה, סה מאניפיק".

דדה, שעד אז הפגין ריכוז עצום, בהה בי והחיוך האווילי המוכר החל לזחול על פניו. ידו התהדקה סביב הטרוטל - הטרוטל, שעדיין היה ברוורס...

החזרתי מבט קדימה כדי לגלות, שכמו כל כוכב סרטים מצוירים המכבד את עצמו, הלכתי באוויר. הסירה נעלמה מתחת לרגלי, מצייתת לטאץ' רוורס הבלתי נגמר של דדה ומפליגה לאחור. המזח השתרע לו מולי, מתמתח בשמש ולא מגלה שום נטייה לסייע. ואני, בתווך, אוחז בחבל החרטום ומנסה, בצעד רחב של ייאוש, להגיע למזח.

לא חששתי מההשפלה הפומבית. לא, כל דאגתי היתה נתונה לביטחונו העצמי המעורער של דדה, שודאי יושפע קשות מהכישלון. דאגתי גם לתיירים בסירה, קתולים ברובם, שעלולים להיווכח מייד שהליכה על המים אינה אפשרית, אפילו לבן העם הנבחר, דבר העלול לערער את אמונתם.

והגעתי למזח.

בטח שהגעתי.

אבל רק עם הסנטר.

לרגע קל התנודדתי כך, מפרפר, כשאני תלוי על קצה המזח בסנטרי ואח"כ צנחתי למים. התחושה היתה כאילו הלסת התחתונה שלי חצתה את גולגלתי וננעצה באונה הטמפוראלית. הצלילה עצמה, לרגלי המזח, באמת לא משהו. חול, אצות והמון דם. עליתי לפני המים, אוחז עדיין בידי את חבל החרטום של הסירה, שצפה לה בסמוך. התיירים היו לבנים, דדה ירוק למדי והים מסביבי הפך לים האדום. מלמלתי כמה מילות הרגעה לתיירים ואח"כ, בעברית קולחת, הודעתי מה אני חושב על דדה.

הוא לא הבין את המלים, כמובן, אבל הטון עבד. דדה התעשת וביצע גישה מושלמת למזח. השלכתי את החבל למדריכים המודאגים שהגיעו מן המועדון ועליתי למזח. מישהו תרם חולצה לעצירת הדם ומנהל המועדון העיף בי מבט וקבע מייד: "טיפונז'!".

 

טיפונז' הוא סוג של משקה. לולא ראיתי בעיניי איך מכינים אותו, הייתי חושד שמדובר בחומר הדברה. בכל אופן, אחרי כוסית אחת היה נדמה שאחיזתן של שיניי בקליפת המוח התרופפה מעט. אחרי השנייה כבר התרווחתי לאחור ושאלתי, מפויס, איפה דדה. המנהל מלמל משהו על כך שדדה הלך להביא את התיק שלו ואני, שהשלכתי כבר את החולצה ספוגת הדם, הזמנתי כוסית שלישית.

וטוב שכך. משום שיחד עם הכוסית הגיע גם דדה המתנשף, נושא תיק עור שחור. הוא פתח את התיק וראיתי המון מכשירים חדים ומבריקים. דדה קרב אלי, רועד ומתנצל בחיוך נבוך.

"תרחיקו את הגמגמן-המחייך-והמפרכס-עם שתי ידיים שמאליות הזה ממני!" צעקתי. אני חושב שבעברית, כי אוצר המלים שלי בצרפתית היה די מוגבל.

"חייבים לתפור לך את הסנטר," הסביר המנהל במבוכה, "והוא הרופא המנתח הכי טוב באי..."

האמת, הייתי כבר די שתוי. והצרפתית שלי, כאמור, לא משהו. יכול להיות שהוא אמר שדדה הוא הרופא המנתח היחיד באי. לא יודע. מה שבטוח, על הסנטר שלי הוא עשה עבודה נהדרת, בידיים יציבות ובטוחות, כמו של רופא מנתח...

 

אבל גם אני תרמתי את חלקי.

גם מבעד לאדי הטיפונז', לא הפסקתי לקלל אותו לאורך כל התהליך. מה שבטוח.

 

ציפה שלילית: מצב בו הצולל כבד מהמים ונוטה לשקוע.

 

טרוטלים: ידיות המצערת בכלי שיט, המתפקדות כידיות הילוכים ו"דוושת גז". כל ידית מפעילה מנוע אחר. הסטת הידיות לפנים מניעה את הסירה קדימה, כשהעוצמה תגבר ככל שנדחוף את הידיות קדימה. הסטתן לאחור תגרום לסירה לנוע לאחור. כשהידיות באמצע, המנועים במצב "ניוטרל".

 

  

אז איך ניגשים למזח בגישת חרטום?

מתקדמים במהירות איטית בניצב למזח, כמה מטרים לפניו מנטרלים את המנועים וגולשים כלפיו. ממש לפני הנגיעה נותנים  טאץ' רוורס קל ומייד עם הנגיעה במזח מעבירים להילוך קדמי ונצמדים למזח עד לקשירת הסירה.

 

ואיך מכינים טיפונז'?

מכניסים לכוס כפית סוכר חום ומועכים לתוכה, היטב ובהקפדה, פלח לימון, בעזרת כפית. אחרי שנוצרת עיסה דביקה וחומה מוזגים רום לכוס (עדיף רום ממבשלות סאן חואן) ומערבבים היטב. שותים בבת אחת (כמו טקילה).

 

 

קישור לקטעים הקודמים מתוך "עולם הדממה":

דגים

משקולות