אי המטמון
אי המטמון
סיפור מפרי עטו של דני אנדליך, על אי אחד, ספינה טבועה אחת, וכמה ציידי מטמון אמיצים. השמות בסיפור שונו בשל חיבתו של העורך לאווירת מסתורין
כמו בכל יום שני, עמדו דודי ושלומי לפני הכיתה ותהו את מי יהיה עליהם להציל מטביעה השבוע. הקורס היה קטן מהרגיל, רק שמונה חניכים. "אין בחורות", אמר שלומי באכזבה לדודי, "הקורס שלך". אמר ויצא מן הכיתה הממוזגת לכיוון החוף.
דודי עמד לבדו והביט בקבוצה. "מעניין מה הסיפור שלו", חשב לעצמו בעודו מביט בחניך שמנמן ונמוך, "בשביל מישהו ביום הראשון של הקורס, הוא עונד שעון צלילה סופר-מקצועי". ז'אק, נמוך ושמנמן ככל שהיה, לא ענד את השעון ללא סיבה. מן הרגע הראשון היה כמו דג במים והסיבה היחידה שהצטרף לקורס היתה רצונו להפוך לצולל מוסמך. הוא היה בחור צעיר, נעים-שיחה וידידותי ומן היום השני של הקורס בילה את מרבית זמנו בשתיית קפה ושיחה עם המדריכים, בעוד חבריו לקורס שקועים בתרגולים חוזרים של ריקון מסכה ומעלים ענני אבק מקרקעית הים.
עד סוף השבוע הכל היה סגור: ז'אק יחזור לביתו בקפריסין ויאסוף את המידע הנחוץ לחיפוש אחר המטמון. לאחר מכן יצטרפו אליו הצוללים הישראלים.
ערב אחד, לאחר שז'אק נסע, התעמת שלומי עם חבריו. "אני בספק אם הקפריסאי יוכל להשיג מידע ששווה משהו".
"לא השגתי שום מידע", לחש הקפריסאי לאביו. "ניסיתי לדבר עם רוב הצוללים באי, אבל אף אחד לא מוכן להגיד לי כלום".
שבועיים מאוחר יותר עזבה ספינה את נמל חיפה כשעל סיפונה מרצדס-בנץ עם טריילר עמוס בקומפרסור, ציוד צלילה ושלושה ציידי מטמון אמיצים. "דודי, היית צריך להוריד את השיער הארוך ואת הזקן, כדי לא להיראות כל כך חשוד", אמר שלומי.
"ואתה היית צריך ללבוש משהו אחר ולא את הג'ינס הגזורים העתיקים שלך".
"תסתמו את הפה שניכם", נהם שוקה, ענק רחב כתפיים, אחיו הצעיר של שלומי. "אני חושב על מה שאני הולך לעשות לשמן הזה אם הוא לא משיג את המידע שהבטיח".
"אני חושב על מה שהם הולכים לעשות לי, אנזו", אמר ז'אק לחברו היווני. "תדאג לא להיות בסביבה כשאספר להם. אתה עלול לאבד את המשקפיים שלך, או כמה שיניים".
"ז'אק אמור להגיע בכל רגע". אמר אנזו כשקיבל את פני הישראלים שירדו מהספינה. "הוא ייקח אתכם לבית בכפר שהוא שכר עבורכם".
"מה אתה אומר?" שאג שוקה כשהוא מעיף את משקפיו של אנזו מאפו. "ואיפה אתה תישן?"
"בבית של ז'אק, אני משער", צייץ היווני, "אני יכול לקרוא לך אדוני?"
"בוא נזוז", דחף שלומי את שוקה למכונית, "אני עייף".
בבוקר שלמחרת ז'אק ואנזו העירו את דודי בשמונה בבוקר. "הים שקט וצלול. בואו נלך לצלול".
"הים שקט וצלול", אמר אמיל והניח את המשקפת, "הם ילכו לצלול". איש המשטרה החשאית נסע משם כשהוא משאיר שני שוטרים להמשיך במעקב.
"מי שני הטיפוסים המוזרים האלה?" שאל דודי בעודו לובש את חליפת הצלילה, "הם עקבו אחרינו כל הדרך מן הכפר".
ז'אק הביט באנזו. "ספר להם, ז'אק", אמר אנזו, "במקרה הכי גרוע הם יהרגו אותך".
"הסיפור הוא כזה", הסביר ז'אק, "מהרגע שהתחלתי לשאול שאלות על מטבעות-הזהב-בגודל-המבורגר המשטרה החלה לעקוב אחרי לכל מקום".
"בגודל המבורגר?" שאל שוקה, "חשבתי שהם היו בגודל פנקייק".
הצלילה היתה בחוף החולי של Nissi, אתר הקרב הימי מהמאה הראשונה בין היוונים לפרסים.
"ספינות עץ מדהימות", ניער דודי את שערו הרטוב והעמיס את המיכל שלו על הטריילר. "אבל כנראה שהמבורגר נמצא רק במקדונלדס".
שלומי הפעיל את הקומפרסור. "אני לא מרגיש טוב עם זה שאנו מסתמכים על מזל ולא על מידע רציני". כולם הביטו בז'אק.
"בואו ניסע הביתה, נתקלח והארוחה ב"טונה פאלאס" היא עלי", אמר ז'אק המודאג.
"רעיון מעולה", הרים שוקה את תיק הציוד שלו, "ממילא הקומפרסור הזה רועש מדי בשבילי. אני ראשון במקלחת".
שלושת הימים הבאים לא היו מוצלחים יותר. חמשת הגיבורים צללו לאורך נאפה, המגדלור וחוף לרנקה הזהוב. המים היו צלולים מאד והראות היתה טובה ממה שראו אי פעם. הם מצאו מאות שברי כדים וחרסים, אך שום מטבעות זהב - וגם לא כסף, ארד, או בעצם שום מטבע כלשהו.
"מחר אנחנו צוללים בלימסול", דודי לעס את שישליק הכבש. "הקרב הימי הכי גדול התרחש שם".
שוקה ישב מול קערה ענקית של אורז מעורב בבשר וחצילים. "איך אתה יודע את הסיפור של כל הקרבות האלה?"
"איך הם יודעים את כל הפרטים על הקרבות האלה?" שאל השוטר הצעיר.
"הם פשוט קוראים מדריכי תיירים", אמר אמיל והסיר את משקפי השמש הכהים שלו. "איזה מין חוקר אתה?" שלושת השוטרים ישבו בשולחן פינתי במסעדה.
"איך זה שהם אוכלים מה שהם רוצים ואנחנו צריכים להסתפק במרק?" אמיל נעץ עיניים אפורות בפניו של הבלש הצעיר. "או.קיי. צ'יף, רק אל תתחיל שוב עם הסיפורים על התקציב".
למחרת היה זה שלומי שהוביל את הצלילה, כך שהוא היה הראשון להיתקל במבנים האדירים. הוא נופף בידיו וניסה למשוך את תשומת ליבם של האחרים. חמשת הצוללים סרקו את האבנים הגדולות ואת העמודים, כשליבם פועם בהתרגשות של התגלית.
"אתה צוחק עלי?" שאל הפקיד בעירייה, כשהוא מחייך אל הגבר המוצק בחליפה המטפטפת, "הנמל העתיק השקוע של לימסול - כולם יודעים עליו. חוץ מזה, אתה מרטיב את השטיח".
אמיל הביט בעקבות הרטובים ששלומי הותיר אחריו. "אולי הם לא כל כך פיקחים כמו שחשבתי".
באותו ערב ישבו דודי ושוקה בבית הקפה היחיד בכפר. "הי, שלומי, בוא שב לרגע. אנחנו צריכים לחשוב מה עושים בארבעת הימים האחרונים שנשארו. צריך להחליט מה יהיה הצעד הבא".
"מעניין מה יהיה הצעד הבא", חשב אמיל בתחנת המשטרה, "מעניין אם יש להם עוד רעיון".
"יש לי רעיון", אמר אנזו בבוקר שלמחרת, כשהחמישה אכלו ארוחת בוקר בביתו של ז'אק. "אולי נצלול ל"זנוביה"?"
"זנו-מה?" דודי כמעט נחנק מהחביתה שלעס, "על מה אתה מדבר?"
אנזו היה מלא התרגשות כשארבעה זוגות עיניים ננעצו בו וחיכו למוצא פיו. הוא היה באור הזרקורים. הוא נעמד והביט סביב החדר, מחפש משהו שיוכל לאחוז בידו...
"אם אתה לא מתחיל לדבר עכשיו", ירק שוקה פירורי טוסט מפיו, "לא תוכל לדבר יותר!"
אנזו כחכח בגרונו. "רק לפני חודש אנייה עמוסה במטען עגנה כמייל מנמל לרנקה וחיכתה לתורה להיכנס לנמל, כשפתאום, תוך 20 דקות, היא שקעה".
"מה היה המטען שלה?" שלומי ראה מטילי זהב בדמיונו. ערמות על ערמות של מטילי זהב.
"לא מטילי זהב, אם זה מה שאתה חושב", אמר ז'אק. אנזו נראה פגוע.
" תן לי לגמור את הסיפור", התלונן.
"תן לו לדבר", אמר דודי.
אנזו המשיך. "המטען לא ידוע. אף אחד לא הורשה לצלול שם, כך שזו עדיין תעלומה".
"שם האנייה זנוביה", אמר ז'אק, "אתם חושבים שכדאי שאנחנו נצלול שם?"
דודי, שוקה ושלומי הביטו אחד בשני וחייכו. "זה בדיוק מה שאנחנו הולכים לעשות".
אחרי שארבעה בעלי סירות סירבו להשכיר להם סירה לאחר ששמעו על יעדם, דודי לקח החלטה. "נשכור סירה רק לסיור חופים. נחביא את ציוד הצלילה שלנו בחוף שומם ונאסוף אותו משם".
לאחר שעגנו את הסירה במקום המיועד, קפצו ארבעת הצוללים למים, כשהם משאירים את היווני כמשגיח על הסירה. אנזו היה מודאג. "אני חושב שהרעיון שלי היה רע. בואו נחזור."
"בואו נצלול", סימן דודי.
ברגע שהביטו למטה, נעתקה נשימתם מול מראה מדהים ומפחיד כאחד. 50 מטר מתחתיהם היה יצור ענק ולבן שרוע על צדו.
"כבר צללתי בין כרישים, מאכיל אותם ומלטף אותם, אבל מעולם לא ראיתי משהו מפחיד מזה, גם אני יודע שזה רק גוף מתכתי מת", חשב שוקה.
"האם אני היחיד שמרגיש מוזר?" חשב דודי בעודו שוקע לעבר הספינה, "אולי כדאי לשמור זאת לעצמי. לא הייתי רוצה שידעו שאני פוחד מאנייה טבועה".
"טוב שהגענו לסיפון", הביט שלומי בחבריו, "המראה מלמעלה היה באמת מפחיד".
ז'אק צלל לאורך אותיות הנחושת הגדולות ZENUBIA . הוא הביט באחרים והניף אגודלו לסמן שאכן זו האנייה. הצלילה היתה לעומק גדול ולפיכך גם קצרה מאד. הם גילו שכל הדלתות והפתחים נאטמו, פתחי מדורי המטען רותכו ולא היתה שום דרך להיכנס לספינה. כשהתחילו בעלייה, הבחינו שעל פני השטח נמצאות שתי סירות.
"סוף סוף הם בידיים שלי", חייך אמיל בסירת המשטרה, "תפסנו אותם על חם."
מתחת לפני הים הבינו הצוללים מה קורה, אך לא היתה שום ברירה. האוויר החל להיגמר והיה עליהם לעלות.
"בואו נזוז", אמיל היה מרוצה מאד, "אתם בצרות רציניות".
החמישה נכלאו בחמישה תאים שונים בתחנת המשטרה. חוקרים ובלשים הוטסו למקום מכל קצוות האי. ציוד מיוחד הובא ממרתפים אפלים. מטה המשטרה החשאית נראה כמו כוורת דבורים צפופה. החוקרים היו מרוצים. היה להם, סוף סוף, מה לחקור. היתה להם, סוף סוף, הזדמנות להשתמש בציוד המיוחד. היה להם, סוף סוף, תיק גדול ביד.
"אז שוב, מה בדיוק עושה צולל ישראלי בתוך הספינה הטבועה הזו?" עיניו של אמיל הבריקו.
"אמרתי לך כבר", דודי היה רגוע, "לא ידענו איזו מין ספינה זו היתה".
אמיל עבר לחדר הסמוך. "אז שוב, מה בדיוק עושה צולל ישראלי בתוך ספינה טבועה במים הטריטוריאליים של קפריסין?"
"אמרתי לך כבר", שלומי נראה משועמם, "אין לי תשובה אחרת בשבילך", שלומי פיהק, "לא ידענו מה אנחנו עושים".
אמיל יצא החוצה בסערה. "זה משגע אותי", הוא נכנס למפקדה, "אני יודע שיש לי משהו בידיים..." השוטרים האחרים הביטו בו בציפייה. "אבל אין לי מושג מה..."
החבורה נחקרה באינטנסיביות עוד כשבע שעות, אך ללא תוצאות. בסוף היום החמישה שוחררו, אך רק ז'אק יכול היה להישאר בקפריסין. אנזו נאלץ לחזור ליוון ושלושת הישראלים גורשו מהאי ללא אפשרות לחזור.
שבוע מאוחר יותר נכנס דודי בריצה למועדון הצלילה. "תראו מה ז'אק שלח לנו", אמר, "קטע מהעיתון CYPRUS TIMES".
"נו, מה כתוב?" שאלו שלומי ושוקה בו זמנית.
"תקשיבו לזה", דודי קרא בקול מן העיתון, "קבוצה של צוללי קומנדו ישראליים נתפסה אתמול צוללת מחוץ לנמל לרנקה, אל ספינת תחמושת טבועה שהובילה טילים לסוריה."
