ציידים בשונית
ציידים בשונית
על אף העובדה שהציידים הימיים המפורסמים ביותר הם הכרישים -טורפי על מהירים וחזקים, המגלמים עוצמה מעוררת קנאה - בהתבוננות מעמיקה יותר ניתן להבחין, שהציידים המתוחכמים באמת, הם דווקא אלה הנראים מסורבלים יותר.
ציידים אלה אינם נוהגים להתיש את טרפם ברדיפה עד שזה מתעייף ומוכרע, הם אינם מפטרלים מסביב לשונית בניסיון לאתר דג פצוע או חולה ואף אינם משתמשים בחושים המגלים ויברציות חשמליות במים. הם פשוט מחכים ואורבים בשונית. הטרף - בין אם אלה דגים או חסרי חוליות - כבר מגיע אליהם בעצמו.
שתי משפחות השייכות לקבוצת דגים אלה הן משפחת העקרבנוניים Scorpaenidae, אליה שייכות שלוש קבוצות: זהרונים - Pterois, עקרבנונים - Scorpaena ואבנונים - Synanceia וכן משפחת הפתיונאים - Antennarius.
אבנונים ועקרבנונים
כמה פעמים זכיתם לראות אבנון או עקרבנון במים? את האבנון רק מעטים מצליחים לזהות ופעמים רבות עברתם ליד עקרבנון מבלי לראות שהוא שם. קיימים כ30- מינים שונים של עקרבנונים בים האדום והם שכיחים יותר ממה שנראה במבט ראשון. דגים אלה מסווים את עצמם בצבעים ובמרקם הדומים לצורת השונית ורק תנועת סנפיר או זנב (נדירים), זיהוי העיניים הבולטות קמעה (אצל חלק מהמינים) או צורת זנב, יעידו על הימצאותם בסביבה. האבנונים נדירים יותר וצורתם המסיבית, שאינה מזכירה כלל דג, מקשה על זיהויים. לשני המינים הבעת פנים "עצבנית".
העקרבנונים נמצאים בעיקר באזורים הרדודים, ליד שוניות אלמוגי אבן או בקרבת כל גוף אחר שעשוי לשמש להם כשדה ציד. ציד איטי ומתוכנן אך בעל סיום מהיר ומפתיע. כשהם מסתתרים בכוכים בשונית, קבורים למחצה בחול או פשוט "עומדים" על סלע ללא תנועה, הם ממתינים לטרף וכשזה מגיע לטווח המתאים, הם פוערים פה ושואבים את הקורבן המסכן לפני שזה יודע מה קפץ עליו. דגים אלה כמעט שאינם שוחים (ואם כן, לאט לאט) ולכן סנפירי החזה שלהם משמשים אותם בעיקר כ"רגליים", בעזרתם הם נעים בכבדות ממארב אחד למשנהו.
הסיבה העיקרית לשם "עקרבנונים" היא לא מראם (שאינו מזכיר אפילו במעט את החיה היבשתית) אלא קוצי הגב הארסיים (מאוד), המשמשים להם כנשק הרתעה נגד טורפים פוטנציאליים. בעת סכנה הם זוקרים את סנפירי הגב - קוצים חלולים המכילים ארס ומהווים מזרק מהיר המחדיר את הארס עמוק - פוערים פה גדול, חושפים את הזימים ופורשים את סנפירי החזה הצבעוניים. כל זאת כדי ליצור אשליה של "אני דג גדול. תזהר!" ובכך מנסים להבהיל את התוקף.
האבנונים נמצאים אף הם באזורים הרדודים, אולם פחות באזורים פתוחים ויותר בכוכים ומערות. דגים אלו הם פסיביים לחלוטין, ואינם שוחים או מתקיפים את אויביהם. הם מסתייעים בסנפיריהם הקדמיים הגדולים ככף לחפירת שקע בחול ושוכבים שם ללא תנועה, מחכים לטרף - דגים קטנים או סרטנים העוברים בסביבה, הנבלעים באחת בפיהם.
האבנונים זוקרים את קוציהם, המשמשים להגנה בלבד, לנוכח ההפרעה הקלה ביותר. שמם נובע כמובן מצורתם - גוש מסיבי חסר צורה מוגדרת, המזכיר, בשל גווניו האפורים ירוקים, סלע קטן או אבן. גופם מכוסה בליטות ועיניים ממוקמות בחללי העצמות שבפניו. הפה מופנה למעלה ומכוסה חלקית על ידי גדילי עור. גודלו הממוצע של אבנון הוא 30 ס"מ אבל נראו פרטים גדולים פי 2.
העקרבנונים והאבנונים אינם דגים תוקפניים מטבעם, אולם קוציהם ארסיים גם לאדם (ראה מסגרת). בעוד שנעליים, נעלי צלילה, כפפות וחליפה מהווים הגנה מסוימת, הם חדירים בקלות לקוצים העבים והחדים של האבנון, לכן כדאי מאוד להיזהר כשנכנסים למים ולשים לב איפה דורכים ומניחים ידיים, בעיקר לא על עקרבנונים שהחליטו להתמקם דווקא בכניסה לאתר הצלילה. בשחייה ובצלילה אין להתקרב יותר מדי לשונית וכך להימנע מפגיעה (גם בכם וגם בשונית).
הפתיונאים
אומרים שכל החכמה בדייג היא הסבלנות: משליכים את הפיתיון למים ומחכים. ומחכים. ומחכים. ובסוף הדג נתפס. שיטה זאת אומצה על ידי הפתיונאים, המכונים גם חכאים, אנטנרים או "דגי צפרדע" (frogfish).
כמו האבנונים והעקרבנונים, גם הפתיונאים מסווים את עצמם, אולם הם מתוחכמים יותר מקרוביהם הרחוקים וכמו זיקיות, הם מתאימים אף את צבעם לסביבה. ניתן לראות (למי שמצליח לזהותם) פתיונאים במגוון צבעים נרחב - שחור, לבן, אדום, כתום וצהוב ואף ירוק עם כתמים לבנים וסגולים, או צהוב עם פסים חומים - הכל בהתאם לסביבה - ספוגים, שוניות, אצות או הקרקעית החולית של הים.
הפתיונאים אינם מסתפקים בהסוואה מושלמת, אלא כמו דייגים מנוסים יודעים, שכדי להביא את הדג אליך, צריך פיתיון (ועל כך שמם). כפיתיון הם משתמשים בפיסת עור דקה דמוית אנטנה (הסיבה לשמם השני) מעל פיהם, אותה הם מזיזים קלות, עד שהיא נראית כבעל חיים קטנטן הנע בזרם. דגים אחרים (לפעמים גדולים אף מהפתיונאי עצמו) שבאים לטרוף את ה"דגיגון", מוצאים עצמם נטרפים על ידי הפתיונאי.
גופו של הפתיונאי מגושם כשל העקרבנונים, אולם סנפירי החזה שלו מנוונים לגמרי ומשמשים אותו להתקדמות בזחילה בלבד. בניגוד לעקרבנונים, לפתיונאי אין קוצים ארסיים בגבו.
אגב, את האנטנרים קשה עוד יותר לזהות מאשר את העקרבנונים, ולכן כדאי לפקוח טוב-טוב את העיניים ולהסתכל סביב, בטוח יש שם עוד משהו שלא ראיתם.
זהרונים
קרובי משפחה של העקרבנונים (ומכאן, בעלי אותם קוצי גב ארסיים), אולם בניגוד למראה ההסוואה של העקרבנונים הם בעלי מראה מרהיב של פסים בהירים וכהים (שחור, אדום וחום), הנותן להם את כינויים - דגי שמש. הזהרונים לרוב מתחבאים במשך היום בכוכים, בשונית או בספינות טבועות, וכמו קרוביהם, שואבים טרף שעבר במקרה באזור. דגים אלה הם בעיקר ציידי לילה: מספר זהרונים חוברים יחדיו ופורסים את סנפירי החזה שלהם ובכך כולאים להקות דגים קטנים במעין רשת חיה ולוכדים אותם. למינים מסוימים של הזהרונים יש מעל העיניים קרניים שקופות הנראות כמו סרטנים קטנים, המשמשות (כמו אצל החכאים) למשיכת דגים אחרים.
כיוון שהזהרונים מתחבאים במקומות מוצלים, יש להיזהר בסביבות השונית, כיוון שהזהרונים נוטים להיצמד לקירות השונית ולעתים גם לצאת לשחייה קצרה ואיטית. גם בעת צלילה באניות טבועות או במערות, יש להסתכל היטב לצדדים ולהיזהר בסביבות להקות דגים כמו דגי זכוכית ופנסונים. בעת צלילה או שחייה בלילה, רצוי להשתמש בפנס, כיוון ששעות החשיכה הן שעות הצייד של הזהרונים, הנמצאים לרוב במים הפתוחים. בסביבות להקות דגים, בעיקר בלילה, רצוי לפקוח טוב עיניים. אל תתגרו בבעלי חיים אלו או תדחקו אותם לפינה, כיוון שהם מסוגלים לזנק קדימה ולעקוץ.
לסביבה התת מימית יש הרבה מה להציע לנו, בין אם בצלילה או בשנירקול, אך היא צופנת גם סכנות. כדאי להאט את הקצב, להסתכל היטב, וכמובן, לשמור. עלינו ועל הסביבה. לשמור מספיק מרחק מהשונית, לשים לב שבמהלך הצלילה אנחנו או הציוד שלנו לא פוגעים בשונית או בסלעים, להיכנס למים רק במקומות המיועדים לכך וכמובן לא ללכלך. בצורה כזאת נוכל להמשיך ליהנות מהנוף הימי ומהמאכלסים אותו.
משפחה ארסית ביותר.
את קבוצות הדגים במשפחת העקרבנוניים (Scorpaenidae) אפשר לדרג לפי דרגת הסיכון שבקוציהם:
הזהרונים למיניהם - בעלי קוצים ארוכים ודקים עם בלוטות ארס קטנות ועוקץ פחות חזק.
העקרבנונים - קוצים קצרים ועבים יותר עם בלוטות ארס גדולות יותר וארס חזק יותר.
האבנונים - קוצים חזקים ועבים יותר, עם תאי ארס מפותחים יותר בעלי ארס בעל פוטנציאל קטלני.
לכל בני משפחת העקרבנוניים 12-13 קוצי גב, 2 קוצים באגן-הירכיים, 2 קוצי חזה, שהם לרוב דמויי נוצה וחסרי ארס ו3- קוצי פי הטבעת. כל קוץ מחובר לצמד בלוטות ארס, ומצופה נדן עור. בעת עקיצה, הנדן נדחף כלפי מטה וגורם ללחיצה על בלוטות הארס הנמצאות בבסיס הקוץ. הרעל נדחף החוצה מהבלוטה, דרך הקוץ ואל הפצע שנוצר. רעילות הארס נובעת מחלבון נוגדני, רגיש לחום, בעל משקל מולקולרי גבוה.
בפגיעת אבנון, מרבית מקרי העקיצה התבטאו בכאב מקומי (חזק מאוד) ואדמומיות באזור הפגיעה, ולא דווחו מקרי מוות בשנים האחרונות (בארה"ב) .
בפגיעת אבנון או עקרבנון, עם העקיצה מתחיל כאב חריף באזור הנפגע, ובמקום הפציעה ניתן לראות את חור (או חורי) חדירת הקוצים המוקפים ברקמה המכחילה עם הזמן בשולי החור. הפגיעה מלווה בהתנפחות האבר הנפגע, והפרעות מערכתיות כגון נשימה בלתי סדירה וירידה בלחץ הדם, וגם שיתוק ואבדן הכרה עלולים להתפתח. גם במקרים שהפגיעה אינה קטלנית, התאוששות האבר הנפגע ארוכה ועשויה להימשך חצי שנה ויותר.
טיפול מיידי - פינוי לבית חולים. גם אם בהתחלה אין תגובות חריפות, אי אפשר לדעת מתי יתפתחו תסמינים נוספים. כמו כן, בעת פגיעה מבעלי חיים ימיים, יש לקבל זריקת אנטי-טטנוס. במידת הצורך, לבצע פעולות החייאה.
