צלילה תל-אביב יפו

צלילה תל-אביב יפו

צלילה - ספורט אתגרי, נסיעות לחו"ל, כרישים, הפלגות מעבר לים, איים אקזוטיים. נכון? או לפחות ירידה לאילת, סופשבוע עמוס חוויות, וחזרה במוצאי שבת מוכנים לעוד שבוע של עבודה... הכל נכון וטוב, ומומלץ וגם רצוי. אבל כשאין זמן לכל זה, ואפילו כשיש - עדיין שווה להיזכר מדי פעם שיש גם צלילה קרוב לבית, מתחת לאף של התל-אביבים, ממש כאן במרכז הארץ, בתל-אביב יפו.

דווקא בימים האלו, בהם טמפרטורת המים בים התיכון מינימלית, וממילא ליווה אותנו בשבועות האחרונים זיהום שפכים, שמנע מאיתנו לחשוב על האפשרות של טבילת חורף. דווקא בימים שכאלה, חשוב לזכור שעבור מי שגר במרכז, קטע החוף הזה הוא כמעט בית שני. ועבור הצוללים, אלה שממש אוהבים לצלול - רק תן להם קצת מים ומספיק מקום להיכנס עם סנפירים ומיכל צלילה - הוא בית גם מתחת למים.
כרגיל, זהו הים התיכון, וחשוב לדעת מראש לאן הולכים. אין מה לצפות כאן לצבעים מרהיבים, לא לאלמוגים צפופים ולא לראות מזהירה, כמו באילת. בעצם, גם מי שמכיר את הים התיכון ממקומות אחרים, חשוב שיידע: אין מה לצפות כאן גם לשפע בעלי חיים או לטופוגרפיה מעניינת כמו בצפון הארץ. אין כאן המון שוניות כורכר רחבות ידיים ולא סלע גיר לבן שיורד בצוק תלול אל הים. אז למה לצלול כאן? כי יש כאן אתרי צלילה, והם כאן, ויש בהם חיים, ויש בהם מה לצלם ומה לראות, וכי זה התחביב שלנו והים הוא הבית שלנו.
מי שהשתכנע, יכול להמשיך לקרוא.
בשנות התשעים היתה אינפלציה של מועדוני צלילה באזור תל-אביב, ובכלל באזור המרכז. קורסים היו נפתחים חדשות לבקרים, צלילה באזור המרכז היתה כמעט תעשייה מקומית וכתוצאה מכך, הנגישות אל אתרי הצלילה היתה גבוהה. היו מספר מועדונים שהוציאו תדיר סירות עמוסות צוללים לאתרים הביתיים, והיה קל יחסית לצאת לאתרים הללו. רק צריך היה למצוא יום טוב, מבחינת מצב הים ומצב הרוח האישי.
היום, לדאבוננו, המצב אינו כך. מועדונים נסגרו, תור הזהב של הצלילה בריביירה התל-אביבית פינה את מקומו למסעדות, נדל"ן, מיתון ועוד מיתון. אבל המועדונים האמיצים עדיין מכריזים תקופתית על סירה שיוצאת "לזאב" וחוזרת דרך "הצינור" - שניים מהאתרים המסורתיים של תל-אביב, או על צלילת חוף מודרכת בחוף גורדון או אל אניית הבוטנים - ה"תגלית" החדשה יחסית.

זאב הים - אניית הדגל של המרכז
זאב הים היא אנייה עם מסורת. במשך יותר מעשור תפקדה כספינת האימון של צוערי בית הספר לקציני ים בעכו, ועזרה להכשיר את הדור הבא של אנשי הים. בשנת 1993, כשכבר לא היתה פעילה, טובעה על ידי ההתאחדות הישראלית לצלילה כדי להוות אתר צלילה. היא היתה הראשונה מתוך סדרת הטבעות שבוצעו על ידי ההתאחדות, כדי לעבות את מערך אתרי הצלילה של הים התיכון, וגם של אילת. הצלילה הראשונה שלי בזאב היתה הצלחה כבירה. הים היה שקט, והראות, באופן מפתיע, היתה די טובה. ירדנו על חבל העוגן, שנח על מעקה הסיפון, וממנו התחלנו לסייר סביב - וגם בתוך - כלי-השיט. עומק הקרקעית הוא כ- 30 מ', ובמקומות מסוימים מעט יותר. בחלקה העליון, מעל מבנה הגשר ובבסיס התורן, העומק הוא כ- 24 מ'. אורך הספינה הוא כ- 40 מ' והיא נותרה כמעט שלמה, מונחת זקופה על השדרית וחרטומה פונה בכיוון כללי צפון מערבה.
הצלילה השנייה שלי בספינה כמעט נסתיימה באסון. היינו ביאכטה פרטית ומצאנו את האתר על פי פיקסים מהחוף, מיקום משוער ומצוף חצי שקוע שהיה קשור אליה. בצלילה חופשית וידאתי שאני מדמיין שיש מתחתינו כלי-שיט, ואז הטלנו עוגן, שקלע בול לסיפון. ירדנו לאורך חבל העוגן, ששה צוללים המסודרים בשלושה זוגות. הראות היתה גרועה ממש, והירידה לאורך חבל העוגן אינסופית. בסוף כבר היינו ממש קרובים, כמעט שם, וכבר היה ברור לי ולבן זוגי לצלילה שאנחנו מדמיינים שאנחנו רואים את הצללית של הספינה. כל כך ברור, שכבר לא היה צורך לאחוז בחבל העוגן. אז עזבנו. די התפלאנו שאת הצלילה העברנו במעגלים מעל חול רך, מחפשים זאבים בישימון התת-ימי. את חניית הבטיחות, לאחר כ-25 דקות, ביצענו בשחייה מעייפת כנגד הזרם. וכשעלינו לפני המים, לא ראינו את הסירה העוגנת. כי היא היתה רחוקה, וכי הים היה גלי, וכי לא היה אף אחד על סיפונה. כן, היינו שלושה זוגות של צוללים במים, רחוקים מהסירה שעוגנת לה אי-שם (האמנם? היה נראה כאילו היא מפליגה הרחק מאיתנו... כבר לא היינו בטוחים), ונלחמים בזרם חזק ובגלים שרק הולכים ומתגברים. בסוף, צולל אמיץ אחד (יצא כך שזה הייתי אני...) האיץ בסנפיריו אל הסירה העוגנת (כן, עוגנת!) ואת הזוג האחרון שעלה אספנו כבר בהפלגה בדרך הביתה, למרינה בהרצליה.
בהחלט סיפור שיש הרבה מה ללמוד ממנו, כמו לא לעזוב את חבל העוגן, תמיד להשאיר מישהו על הסירה, ובעיקר - להפסיק לסמוך על הדמיון ש"רואה" דברים בבירור. בגלל זה קראו לו ככה - כי הוא רק מדמיין!
הצלילה הבאה לזאב, היתה שוב עם מועדון צלילה אוקטופוס, ובהחלט תיקנה את החוויה אם לא מבחינת הראות, אז לפחות מבחינת מציאת האתר...

הצינור
הצינור, גם הוא אחד מאתרי הצלילה המוכרים באזור תל-אביב, אולי משום שהוא נוח ונגיש, במיוחד לתלמידים בקורסי הצלילה. הוא התכבד בעבר בתפקיד המפוקפק של צינור הביוב של העיר תל-אביב, אבל כבר שנים שאינו פעיל, ונפערו בו חורים וסדקים רבים. וכמו עצמים מלאכותיים רבים שהונחו בים, גם הוא אסף סביבו מגוון בעלי חיים וצמדת ים, כולל ספוגים ואצות, סרטנים שונים וחלזונות. הקרקעית באזור רדודה, 10-12 מ' בלבד, ולמרות המרחק הלא רב בינו לבין זאב הים, הראות באזורו בדרך כלל טובה יותר. זה אתר נחמד כצלילה עוקבת, אחרי צלילת עומק בזאב הים, או, כאמור, לצלילת קורס כוכב אחד או שניים.

מערות חוף גורדון
חוף גורדון הוא פשוט חוף תל-אביבי פופולרי. הרוחצים בחוף כלל אינם חושדים שכמה עשרות מטרים מהם, מעבר לשוברי הגלים, ישנו ריף רדוד, ומתחת למים מסיירים בו אולי זוג צוללים סקרנים. השונית של חוף גורדון מקבילה לקו החוף, פחות או יותר, ורוחבה כעשרים או שלושים מטרים. למעשה, אין בה הרבה מערות של ממש, אבל בורות, כוכים, קשתות או נקיקים - בהחלט כן. מבחינת בעלי החיים שבה, אז יש כאלה שיגידו שהשונית "מתה", ושהכל מלא לכלוך. לגבי הלכלוך, קשה להתכחש לזה במידה מסוימת. אבל אם השונית הזו מתה, אז איך יכול להיות שמרבית בעלי החיים בצילומים בכתבה זו, צולמו דווקא במערות חוף גורדון? בצלילה אחת בשונית זו ניתן לצפות בתולעים רב-זיפיות, תמנון נחבא, דיונונית ביישנית, הרבה סרטנים שונים, דגים מהמין ברקן אדום וכמובן חלזונות אינספור. הקטע החולי אותו עוברים בדרך חזרה מהאתר, מהווה שדרוג בעיניי: תמיד יש סיכוי למצוא בו מציאות, החל במרוץ של סרטנים קטנים, דיונונית שמשמיעה רעשים של חול, ויצא לי גם לראות שם חלילונים שהגיעו, איך לא, מים סוף.
דבר נוסף שמייחד את חוף גורדון, הוא הנגישות לצלילת לילה. בלילה בו הים ממש ממש שקט, אפשר לצאת לטילוף קצר ולהעמיק בשונית הקרובה הזו, ולהרוויח בוודאי תמנונים שיוצאים לציד, תולעים רעבתניות ועוד הפתעות.
חשוב לציין, שכמו באתרי חוף אחרים בים התיכון, עלולה להיות כאן תנועה ערה של כלי-שיט - גם בלילה - ולכן חשוב להיערך בהתאם: משנה זהירות, מצוף צלילה, תאום עם בן הזוג, עיניים בגב, קוצים בישבן. האחריות, בסופו של דבר, היא עליכם בלבד.

אוניית הבוטנים ביפו
יחסית לאונייה שטבעה בשנות השלושים, היא התגלתה די מאוחר. למעשה, מספרים שצוללים גילו אותה. אורכה היה, לפני שנשברה על הריף של גבעת עלייה ביפו, כ- 90 מטרים. היום היא פרוסה מסביב לריף הזה ומבין שבריה, ניתן להבחין בבירור בחלקים גדולים כגון דודי הקיטור, תורן החרטום שלה והתורן עצמו. כדי לצלול בה הצטרפנו, איציק יוגב ואנוכי, אל אנוש ארואטי ממועדון אקווטיקה, שהפך את המקום ל"אתר הבית" שלו והוא לוקח לשם קבוצות צוללים באופן תדיר. הספינה מונחת בעומק רדוד בסמוך לריף, ממש לא רחוק מהחוף, אבל כשהים עובד, כדאי לדעת בדיוק מהיכן להיכנס למים וכיצד לצאת מהם בבטחה.

ישנם כמובן אתרים נוספים באזור, כמו ריף הציפור, או האלקטרו-דג אשר נגיש לצוללים הטכניים, אבל אלה אתרים שאפשר להגיע אליהם בסירה בלבד, והמועדונים שפעילים באזור אינם מרבים לצאת אליהם.
מי שאוהב צלילה ואוהב את הים התיכון וגר במרכז, מומלץ לו מאוד לתת צ'אנס גם לאתרים של אזור המרכז. ואם הצ'אנס הראשון לא עלה יפה, בגלל מצב הים או הראות, אז הרי זהו הים התיכון, וחייבים לתת לו גם צ'אנס נוסף. ככה זה, צריך מזל, במיוחד אם בונים על צלילה בתל-אביב יפו...