חכם על קטנים

חכם על קטנים

בסדרה המיתולוגית מלחמת הכוכבים, זכור לטוב המשפט: There's always a bigger fish"". אבל נסו לספר זאת לכרישי הלווייתן העצומים שפגשתי בגלפגוס, למשל. אין דג יותר גדול מזה. בגבול התחתון, לעומת זאת, לגודל (או ה"קוטן") אין גבול. האוקיינוס מלא באינסוף יצורים זעירים ומסקרנים שאפשר (ומומלץ) לצלמם. ונחשו מה - גם אז תמיד תוכלו למצוא יצורים עוד יותר קטנים. רק עיניכם או האופטיקה שצמודה למצלמה שלכם הם הגבול למידותיו של זעיר היצורים שתוכלו לצלם. מסיבות שונות, התחלתי לצלם יצורים מיניאטוריים רק לאחרונה. הסיבה העיקרית היא שרק לפני פחות משנה מצאתי אפשרות לארוז במארז שלי את רוב הקומבינציות הקיצוניות שניתן להשתמש בהם לצילומים מהסוג הזה, להלן - צילומי סופר מקרו ואקסטרים מקרו.

 

 

חוויית הצילום בקטן

 

צילום אקסטרים מקרו דורש גישה שונה לגמרי מסגנונות צילום אחרים: המוח והעיניים צריכים להיכנס גם הם למצב סופר מקרו. צריך לבצע "זום-אין" גם בגישה, ולראות כל סנטימטר של פוליפ כשדה המשחקים שלכם. לא עוד חיפוש מנטות בזווית העין (מקסימום התבוננות בתוך העין עצמה) - כעת העולם צריך להצטמצם לגודל של סנטימטרים בודדים. ברגע שאיתרתם אלמוג, ספוג או כל מצע פוטנציאלי אחר, העיניים צריכות לסרוק בקפדנות כל סנטימטר רבוע אחר מציאות: גובּים מיניאטורים שמשתלבים במרקם הפוליפים, שרימפס זעירים ושקופים שכמעט ולא ניתן להבחין בהם בצלילות אחרות וכיוצא בזה. כל היצורים הזעירים הללו, שבצלילות אחרות אנחנו לא נוטים להבחין בהם אפילו, ייראו בעינית המצלמה כמפלצות אימתניות שממלאות את המסך. כל עין בגודל מילימטר תופסת נפח משמעותי בפריים, מחושים של סרטן זעיר יראו שעירים ומחוספסים כרגלו של פיני בלילי (לפני הגילוח), ובקיצור כל מיקרוב - מלך החיישן. זה עשוי להלהיב ולרגש כל צלם שיתנסה בסוג צילום כזה בפעם הראשונה.  אבל מי אמר שבעזרת תותח יום הדין שבניתם לכם על העדשה ניתן לצלם רק יצורים זעירים? לא נקפח גם את אלו שצמחו לגודלי "ענק" של מספר סנטימטרים או יותר: עיניים של תנינונים, תוכּינונים, חלקי סנפירים, מרקמים ומעברי צבעים על גוף הדג או האלמוג יספקו לנו תוצאות מלהיבות ואפשרויות להוציא את האובייקט מהקשרו הרגיל ובכך לקחת את הצילום למימד אחר לגמרי מהמוכר והבנאלי.  מאידך גיסא, עומק השדה הרדוד ממילא בצילומי מקרו "רגילים" הופך להיות אפסי בצילומי סופר מקרו. נקודת הפוקוס חייבת להיבחר בקפידה אחרת הצילום לא יהיה שמיש. המגבלה המשמעותית הזו עשויה להפוך ליתרון בשימוש נכון: משחקי עומק שדה בהם רק החלקים שנבחרו בקפידה יהיו בפוקוס בעוד יתר החלקים יהיו מטושטשים, יכולים להניב תוצאות מעלפות. המגבלה היחידה היא רק במידת הדמיון שלכם. בעצם לא רק הדמיון. למרות כל ההנאה שניתן להפיק מצילומי סופר מקרו, מדובר במשימה קשה. קשה מאד אפילו. אם אתם חושבים שתרכיבו את המפלצת שלכם, תיכנסו למים והופה - יש לכם את צילום העשור, פספסתם את הרעיון. מדובר בסוג צילום מאתגר שדורש אימון רב ומיומנות רבה, שמתחילים ביכולת למצוא אובייקטים בגודל שערורייתי (לא פעם קרה שצללתי עם חברים שלא הבינו מדוע הצלם הארוך הזה מתעכב שעה שלמה מול אלמוג רך ותמים למראה). גם איתור היצור בעינית עלול להיות מתסכל מאד. כן, העינית שאתם זוכרים גדולה ומוארת יחסית, פתאום הופכת להיות חשוכה וקטנה מכפי שאתם זוכרים אותה בפעם האחרונה. תאורת פוקוס חזקה עשויה לעזור לנו לראות משהו דרך העינית החשוכה. כל תזוזה מילימטרית שלכם מתבטאת ברעידת אדמה בעינית ותוך שבריר שנייה הדגיג כבר בגדר היסטוריה. מה חשבתם לעצמכם? שהוא ימתין לכם לנצח בעוד אתם מצודדים את המצלמה דמוית הטרקטור שלכם דקות ארוכות מול עיניו הנדהמות? לכו חפשו אותו עכשיו שוב כשאתם קופאים מקור וידיכם רועדות. זה יכול להיות מתסכל, אבל גם מאד מתגמל כשזה מצליח.

 

הציוד שמאחורי הצילום

 

עדשות מקרו סטנדרטיות למצלמות DSLR מגיעות באורכי מוקד די קבועים שנעים בין 50 מ"מ לבין 200 מ"מ, תלוי ביצרן. ההבדל בין אורכי המוקד האלה יתבטא במרחק העבודה של העדשה. כלומר מאיזה מרחק ניתן להגיע להגדלה מסוימת. עדשה בעלת אורך מוקד גדול יותר תאפשר לכם להגיע ליחס של 1:1 ממרחק גדול יותר מאשר עדשת 60 מ"מ. היתרון המעשי של התכונה הזו היא האפשרות לצלם יצורים ביישנים שקשה יותר להתקרב אליהם ממרחק גדול יותר. המשותף לרוב עדשות המקרו הייעודיות הוא היכולת להגיע במקסימום בהגדלה, ליחס של 1:1. כלומר דגיג בגודל של 1 ס"מ יתפוס ס"מ אחד על החיישן שלכם, יותר משליש מגודלו של הפריים. זה יוצר נוכחות מרשימה, בעיקר כשלוקחים בחשבון שרוב החיישנים של מצלמות ה-DSLR הם מסוג DX, הקטן יותר מפריים מלא. גודלו של החיישן המוקטן במצלמות ה-DSLR כיום גורם ל"תוספת" של חמישים אחוזים לאורך המוקד של העדשה. כלומר עדשה 105 מ"מ "תהפוך" לעדשת 157 מ"מ על מצלמת הניקון שלכם. לא רע. אבל מדוע אנו צריכים להסתפק בהגדלה של 1:1 אם בהשקעה לא גדולה ואימון ניתן להגיע ליותר מזה. ישנן אופציות מעניינות שניתן לאמץ ולהגיע להרבה יותר מההגדלה המסורתית של 1:1.

האפשרות הראשונה היא דיופטרים "רטובים", כלומר עדשות קלוז-אפ שמתחברות לפורט בצורה חיצונית, מחוץ למארז. ישנן עדשות מקרו שניתן להתאים לכל מארז כמעט, בין אם מדובר במארזים למצלמות DSLR ובין אם ברשותכם מצלמה ומארז קומפקטים. היתרון הגדול של האופציה הזו הוא שניתן לשלב בזכותה בין צילום מקרו סטנדרטי עם אפשרות של פוקוס עד אין סוף, לבין צילום סופר מקרו, במהלך אותה הצלילה. ניתן להגיע בעזרת דיופטרים אלה עד להגדלה של 2:1, שזה מכובד מאד לכל הדעות. אבל כידוע אין ארוחות חינם והחיסרון המשמעותי של העדשות החיצוניות הוא ירידה די משמעותית באיכות התמונה.

ישנן מספר חברות שמייצרות דיופטרים לתוספת בקדמת הפורט במצלמות DSLR: Woody's diopter, MacroMate,  וכו'.

ישנם גם דיופטרים "יבשים" שמתברגים לקצה העדשה שבתוך הפורט. דיופטרים כאלה מגיעים בעוצמות הגדלה שונות ומיוצרות על ידי יצרנים די רבים. האופציה הזו מקובלת מאד בעולם צילום האקסטרים מקרו שמחוץ למים (כן, באופן מפתיע יש צלמים גם שם) ומהווה אופציה די זולה ונוחה גם לצילום תת-ימי. שימו לב שרוב הדיופטרים האלה מורכבים מאלמנט אופטי יחיד ולכן גם האיכות הסופית איתם לא תהיה גבוהה. לחברות ניקון וקנון ישנם מספר דיופטרים שונים כאלה שמורכבים משני אלמנטים ואיכותם טובה מאד. הירידה באיכות התמונה הסופית בשימוש איתם היא מזערית. ככל שהמספר שמוצמד לדיופטר גבוה יותר, כך ההגדלה שהוא ייתן תהיה גדולה יותר. בניקון למשל הם נקראים T3, T4, או T5, T6  בהתאם לקוטר ההברגה. ניתן להצמיד אותם גם בטור, אחד על השני ולקבל כך הגדלה גדולה אף יותר. אך למרבה הצער הדיופטרים המשובחים של ניקון אינם מיוצרים יותר (למרות שב-Ebay ניתן עדיין למצוא אותם). גם לחברת קנון יש קו של דיופטרים משובחים, דומים ברמתם לאלה של ניקון. צריך לקחת בחשבון שצילום עם דיופטרים לא יאפשר פיקוס למרחק של יותר מכ-50 ס"מ.

אפשרות נוספת להגיע למקרו של יותר מ-1:1 היא שימוש בטבעות הארכה. טבעות ההארכה הן בסך הכול אלמנטים שממקמים בין המצלמה לעדשה ותפקידם הוא הרחקה פיזית של האלמנטים האופטיים של העדשה מהחיישן. חשוב לציין שלטבעות הארכה אין השפעה אופטית שלילית על התוצאה הסופית מכיוון שהם אינם מכילים שום אלמנט זכוכית בתוכם. טבעות אלה נמכרות בדרך כלל כסט של שלוש טבעות באורכים שונים. ככל שהטבעת ארוכה יותר,  כך היא מרחיקה יותר את האלמנטים האופטיים מהחיישן וכתוצאה מכך ניתן לפקס ממרחק קרוב יותר ובכך בעצם "להגדיל" את האובייקט שאנו מצלמים. מאחר שהעדשה מפקסת ממרחק קרוב יותר קשה לצלם עם קומבינציה כזו אובייקטים ביישנים וכדאי ליעד אותה לצילום אובייקטים סטטיים יותר, חשופיות למשל. גם תאורת מבזקים הופכת להיות מאתגרת יותר מכיוון שהפורט הקרוב יותר עתה לאובייקט עלול להסתיר את ההבזקה ולגרום להצללות.

גורם נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא איבוד האור שמתבטא בצורך בהבזקה חזקה יותר כדי להאיר את האובייקט שלך. גם כאן הירידה בכמות האור המגיע לחיישן תלויה בעוביה של טבעת ההארכה. בנוסף, מאבדים את האפשרות לפקס למרחקים ארוכים יותר, כפי שניתן למשל לעשות עם עדשת מקרו סטנדרטית.

האפשרות הבאה היא שימוש במכפילים (Teleconverters)וזו אחת האופציות הנפוצות ביותר כדי להגיע ליחסי הגדלה משמעותיים. מכפילים מיוצרים הן על ידי יצרני העדשות הגדולים כגון קנון או ניקון והן על ידי יצרנים מצד שלישי כגון סדרת הPRO- של- KENKO. המכפילים מורכבים מאלמנטים אופטיים ובאים ברמות הגדלה שונות: החל מהמכפיל הנפוץ ביותר,X1.4 , דרך מכפילי 1.7X (ניקון), מכפיל  , X2 ואפילו מכפיל X3 (שאינו מומלץ בעליל). חלק מהמכפילים שומרים על יכולת הפוקוס האוטומטי ומצליחים להעביר את נתוני הצילום האמיתיים כגון אורך המוקד והצמצם עם עדשות מסוימות, בעוד שאחרים לא עושים זאת. לפני החלטה על רכישת המכפיל המתאים, כדאי לערוך בדיקה לגבי יכולות אלו וההתאמה לעדשות שהם אמורים להשתדך אליהן.

בשימוש במכפילים שומרים על מרחק העבודה המקורי של העדשה (כלומר ניתן לפקס מאותו מרחק) ומקבלים הגדלה משמעותית. למשל בשימוש במכפיל X2 על עדשת מקרו כדוגמת עדשת הניקון 105 מ"מ נקבל עדשת 210 מ"מ עם יחס הגדלה של 2:1 ונשמור על מרחק העבודה המקורי של העדשה (בניגוד לשימוש בטבעות הארכה). אבל לא הכול מושלם וגם כאן משלמים מחיר בעבור תוספת ההגדלה: ככל שההגדלה גדולה יותר (המכפיל חזק יותר), המחיר שנשלם יתבטא בירידת כמות האור המגיעה לחיישן בהתאמה לחוזקו של המכפיל ותהיה ירידה די משמעותית באיכות האופטית. דוגמה מעשית: מכפיל X1.4 ייתן הגדלה צנועה יותר ממכפיל X2, אך במחיר של ירידת סטופ אחד בלבד במקום 2 סטופים, עינית בהירה יותר, נפילה קטנה יותר באיכות ויכולת טובה יותר של העדשה להתפקס. ההבדל ביניהם יתבטא גם בכמות האור שנראה בעינית כלומר העינית שלנו תהיה חשוכה הרבה יותר ועדשה בעלת צמצם f2.8 תהפוך לבעלת צמצם f5.6 בשימוש במכפיל X2. בצילומי מקרו ממילא נהוג לצלם בצמצמים סגורים כדי להגדיל את עומק השדה המצומצם וכך נמצא את עצמנו בשימוש עם מכפילים, מצלמים לעיתים בצמצם אפקטיבי של f64! זו גם הסיבה לכך שנצטרך מבזקים חזקים בעוצמת הבזקה מקסימלית כדי להאיר אובייקט עם צמצם כל כך סגור. כאמור, חלק מהמכפילים יאפשרו פוקוס אוטומטי ובחלק ניאלץ לפקס באופן ידני. בשימוש במכפילים חזקים של X2 ומעלה, הפוקוס האוטומטי יהיה קשה מאד לביצוע, גם אם המכפיל מאפשר את זה מבחינת ההתאמה. לעיתים היכולת הזו תהיה תיאורטית  בלבד עקב הירידה המשמעותית בכמות האור שמגיעה לחיישן. במקרה כזה, העדשה שלנו תקרטע באיטיות מרגיזה ותתקשה מאד להתפקס על האובייקט. במידה ונצלם אובייקט שבולט יחסית על פני השטח (מבחינת הניגודיות) ונעזר בפנס איכותי וחזק להאיר אותו, הפוקוס האוטומטי עשוי להיות שימושי ויעיל יותר.

כמובן שכל אחת מהאופציות שנבחר, בין אם מדובר בהוספת דיופטרים ("יבשים"), בטבעות הארכה או במכפילים, תדרוש התאמה של פורט באורך מתאים שיצליח להכיל את האורך הנוסף שיתווסף לעדשה. החלטה נוספת שצריך לעשות היא באיזו דרך לפקס את ה"קומבו" המאתגר שיצרנו, כך שהאובייקט שלנו ייצא חד. באופן בסיסי עומדות בפנינו שלוש אפשרויות: פוקוס אוטומטי במידה והוא אפשרי, פוקוס ידני על ידי כפתור הממוקם על המארז לצד העדשה או האפשרות של קיבוע העדשה על אורך מוקד מסוים לפני הצלילה ופיקוס על ידי קירוב או הרחקת המארז. למרות שהאופציה השלישית נשמעת מסורבלת מעט, היא מתאימה לשילובים מורכבים (מכפיל גדול + דיופטר, שני מכפילים יחד, מכפיל + טבעות הארכה וכו') ועובדת לא רע בכלל ולאחר אימון מסוים ניתן להגיע לאחוז די טוב של צילומים חדים ושמישים.

ולסיום: נכון שכולנו היינו שמחים לראות קצת יותר מפלצות ים ענקיות במים הצלולים שלנו. כאלה שיאיצו לנו את הדופק, יעשו מעלינו צל גדול וימלאו את העינית במצלמה שלנו כשהיא חמושה בעדשת עין דג. אבל בין היתקלות חד-שנתית בכריש לווייתן לבין מפגש חד-פעמי עם מנטה תועה, כדאי להחליף לעתים את ה-Dome port ב-Port השטוח, להוסיף אלמנט או שניים לעדשת המקרו, לאמץ קצת את העיניים ולהתחיל להתרכז ביצורים הקטנים שנמצאים כאן בשפע על כל פוליפ ומתחת לכל אלמוג רענן. ההתמכרות מובטחת!  

 

 

צילום מס' 1: 'פיהוק זעיר'

  

לאחר כשעה של המתנה הצלחתי לתפוס פיהוק של דגיג גובי,

פחות מסנטימטר גודלו.

ביצעתי קיבוע של העדשה על הגדלה מקסימלית ופיקוס על ידי  קירוב או הרחקת

המארז.

 

ציוד ונתוני צילום:

ניקון 105, מכפל X2 מסדרת PRO של

חברת KENKO ודיופטר T4 של ניקון.

 

f29,s 1001, 100iso

2 מבזקי DS-125 מתוצרת IKELITE מכוונים למקסימום עוצמת הבזקה.

 

 

 

 צילום מס' 2: 'עין הדרקון'

 

בצילום הזה החלטתי לקחת נושא שמצולם רבות ולהעניק לו פרשנות שונה.

התמקדות על הראש הביזארי של הGhost pipe fish- עם הרקע המיוחד יצר

כאן תוצאה שונה. כמות האור אפשרה פיקוס אוטומטי.

 

 

נתוני צילום וציוד:

ניקון 105, מכפל X2 מסדרת PRO של

חברת KENKO ודיופטר T3 של ניקון.

 

f20,s 801, 200iso

2 מבזקי DS-125 מתוצרת IKELITE מכוונים לחצי עוצמת עוצמת הבזקה.

 

 

צילום מס' 3: 'שרימפ מלכותי'

 

גודלו הסביר של ה-Emperor shrimp שבצילום אפשר לי להשתמש בקומבינציה

צנועה של עדשה ודיופטר ניקון T3 בלבד.

 

נתוני צילום:

f22, s125, iso100

2 מבזקי DS-125 מתוצרת IKELITE מכוונים לTTL ופיצוי חיובי של 31