עופרת יצוקה

עופרת יצוקה

מושאי שנאתו הבוטה של ביל שוטטו באדנות על החוף, פחות מחמישים מטר מדלפק המועדון עליו הנחית ביל בחבטה את בקבוק הויסקי. הם הסבירו דבר-מה בהתלהבות איש לרעהו, בעודם מחווים תנועות רחבות וחובקות-כל לעבר המפרץ, תוך הפגנת בעלות זחוחה. כדי להיות נאמן לאמת, אני חייב לציין שאיש מהם לא לבש חליפה תפורה לפי מידה. שלושתם לבשו מכנסי ברמודה, חולצות פרחוניות וכובעי בייסבול ומרחו כמות מוגזמת של קרם שיזוף על אפיהם. אבל כל שאר ההגדרות של ביל התלבשו עליהם בדיוק.
הם הגיעו לאי חודשיים קודם לכן. אנשי עסקים צעירים ונמרצים, עם כרטיסי אשראי נוצצים ואצבע קלה על פנקס הצ'קים. כדור שני למיטב הנובורישים של החוף המזרחי, קראו להם הוריהם בשמות שהיו אמורים להקנות להם, לדעתם, מכובדות, אלגנטיות וסגנון. אבל עבור האדונים ואנדרבילט טי. סוואיין, רוקפלר ג'יי. בייקון והאמילטון אייץ'. האם (השלישי), היוותה המכובדות מכשול לעסקים וככזאת, התעלמו ממנה בחוסר אלגנטיות. ובאשר לסגנון… ובכן, היה להם סגנון כשל להקת ברקודות מורעבות המסתערת על קרבן חסר ישע. ההבדל, כמובן, היה שמול להקת ברקודות אמיתית, עדיין יש לקרבן סיכוי להינצל.
ממבט ראשון קשה היה להבחין שהם טורפים. הם סבבו באי כשאחריהם משתרכות שלוש בלונדות שנראו כאילו ביקרו אצל אותו מנתח פלסטי. אחת שיפצה אף וסנטר, שנייה בחרה בכיוון פרונט והשלישית לקחה את הדיל הכולל. הם שילבו בשיחה מילים כמו "יזמות עסקית", "פלח שוק פוטנציאלי", "אוכלוסיית יעד" ו"השקעות מניבות". הם פיזרו חיוכים וכרטיסי ביקור ומשקאות-חינם-לכולם. הם תיארו בקול ובהתלהבות את העתיד הכלכלי המזהיר שמחכה לתושבי האי מהרגע בו אנשי עסקים רציניים, בלי לפגוע באף אחד כמובן, חה חה, יתחילו לנהל את העניינים.
והם הקימו מרכז ימי ענק במרחק שישה מטרים מן המבנה הישן והמרופט בו שכן "מועדון הצלילה של ביל", חוצצים בינו לבין המזח והטיילת ומסתירים אותו כליל מעיני התיירים.
"רמאים מלוכלכים", נהם ביל, "גנבים חסרי בושה. שודדים חסרי לב", הוא גמע את יתרת הויסקי, "פאקינג בריונים בלי שום טיפת כבוד למסורת".
במובן מסוים, היה לו קייס. זה היה אי קטן מאד. היו בו הר, כפר, שתי רצועות חוף ומזח אחד. אוכלוסיית הכפר מנתה כ- 300 תושבי קבע וכתריסר תושבים זמניים, כמוני. עשרות שנים קודם לכן החליטו זקני הכפר שלא לאפשר תחרות
בין בעלי מקצוע או סוחרים מאותו תחום. היו בכפר ספר אחד, נגר אחד, סנדלר אחד ושען אחד. היתה רק חנות מכולת אחת, בנק אחד, גלידריה אחת, פיצריה אחת ומסעדה אחת. אם רצה אחד התושבים להחליף את עיסוקו, היה עליו לרכוש זיכיון מראש הכפר, בתנאי שאין אדם אחר בכפר שזהו תחום עיסוקו. מחיר הזיכיון, לכל תחום עיסוק שהוא, היה כמחיר קופסת שימורי ליצ'י. למעשה, פעמים רבות נקנו הזיכיונות בקופסאות שימורי ליצ'י ממש. ראש הכפר היה אדם נוח לבריות וישר, שהסתפק במשכורתו וסבל מציפורן חודרנית ומאשתו, שהיתה לה תשוקה לשימורי ליצ'י.

"חבורת ברקודות", נאנק ביל, "עשרים שנה אני… פאקינג ברקודות… עשרים שנה…פאקינג עשרים שנה…", והוא שקע לאחור בכסאו והטביע את יגונו בבקבוק נוסף.
במחיר השווה למחירה של קופסת שימורי ליצ'י, קנתה חבורת הברקודות זיכיון בלעדי להקמת מרכז ימי שיכלול, כך הסבירו בחיוך נעים לראש הכפר, את כל מגוון הפעילויות והאטרקציות הימיות, מה שיעצים את ההיצע התיירותי ובמקביל גם, חה חה, את התקבולים הפינאנסיים.
ראש הכפר, כפי שהסביר כמה שבועות מאוחר יותר לביל הזועם, לא ממש הבין בצלילה, ולא ידע שהיא נכללת במגוון הפעילויות הימיות. את הנעשה אין להשיב, אמר בהעוויית כאב כשהוא מתבונן בחמלה בבוהנו הנפוחה, אבל אולי אפשר להגיע לסיכום עם האדונים, שבאמת כל כך נחמדים, מיסטר ביל, והנה הוא, ראש הכפר, אפילו שמע שהם מציעים עכשיו עבודה, במשכורת ממש טובה, אז אם מיסטר ביל מוכן לסלוח לו, כי באמת הגיע כבר הזמן לטבול את הרגל בגיגית.
"הם מציעים עבודה!", ירק ביל בבוז וכמעט ריסק את דלפק המועדון באגרופו, "בטח שהם מציעים פאקינג עבודות! לאנשים שלי הם מציעים! לאנשים שלי, לעבוד עם התיירים שלי, שיעשו את הפאקינג צלילות שלי!", יילל לעומתי, "אף אחד כבר לא בא לכאן לצלול! כולם רצים לאורווה הענקית הזאת, למשש את הצעצועים המבריקים של הברקודות האלו!"
הברקודות לא חסכו. מרכז ימי "ברקודה" החדש והענק שלא לצורך, הקרין בזבוז וראוותנות מכל פינה. סטים חדשים של ציוד צלילה, שרובם נותרו ללא שימוש, סירות מירוץ חדישות, שמעולם לא התמלאו ומדחס בעל קיבולת דחיסה שהספיקה לשלושה איים בגודל דומה. הברקודות התהדרו גם במחשבי צלילה, שהיו אז מוצר חדש ונדיר ובילו שעות ברחבה המוצלת של המרכז הימי, בהתעסקות אינסופית בהרכבה ובהסברים על מערכת סגורה ומערכת צלילת קסדה.
"אידיוטים", נאנק ביל, שהיה בעברו צולל מקצועי על אסדת קידוח, "אימבצילים. הם מרכיבים את הכל פאקינג הפוך! מישהו עוד ייהרג, אם יהיה לנו מזל…"
למרבה ההקלה, איש לא נהרג. שניים נחנקו קלות ואחד נכווה בפיו מסודה קאוסטית, אבל הברקודות התייחסו לתקלות בקלילות ובהומור, כאל חוויות הכרחיות של מקצוענים אמיתיים, חה חה.

בשלב ההוא עזבו כבר כל העובדים ונותרנו רק ביל, אני וסטיבי, הדייבמאסטר. סטיבי היה היפוכו המוחלט של ביל, שהיה איש צווארון כחול מבטן ומלידה ומבית יציקה בפנסילבניה, שבעשר אצבעות ובמכשיר ריתוך סלל את דרכו לצלילה מקצועית ואחרי שנים של עבודה קשה, קור צורב והרבה אלכוהול, הצליח לחסוך ערימה יפה, כדבריו, כדי להקים את "מועדון הצלילה של ביל" בפינה הנידחת הזאת של העולם.

סטיבי, לעומתו, הגיע בגלל הבחורות.
לאחר שעף מכמה קולג'ים, השיג תעודת דייבמאסטר בנסיבות מטושטשות קמעה ועף מכמה מועדוני צלילה ברחבי האיים, עלה סטיבי למעבורת בגלל ברק של רעמת שיער ערמונית בה הבחין מהרציף. עד שהגיעה המעבורת לאי גילה סטיבי שהרעמה שייכת לאחד מנערי הסיפון, אבל כבר מהמעבורת התרשם עמוקות מן התווים המולאטיים עוצרי הנשימה של בנות האי, והחליט להישאר. בדיעבד הסתבר, שכל שהיה נחוץ לסטיבי כדי להתמיד במשהו, היתה מנה גדושה מגישתו הרוטנת והזעופה של ביל, שסבר ששבחים ומילות תודה הם סימן לרכרוכיות. סטיבי, שכל חייו ניצל אנשים (ובעיקר נשים) שפנו אל ה"טוב" המשוער שאמור להיות בו, התרשם עמוקות והתייחס אל ביל כאל מורה לחיים.
לא שהיתה לנו עבודה. יחד עם המדריכים ואנשי הצוות, שהברקודות פיתו לעזוב ע"י הכפלת משכורתם, עברו גם כל התיירים אל המרכז הימי החדש, שהציע קורסים ושירותי צלילה במחירים מגוחכים, בהם לא יכולנו להתחרות גם אם היינו עובדים בחינם. סוכנים עקשים ונרגשים המתינו על המזח למעבורות ותקפו את התיירים עוד לפני שהציגו את כף רגלם על הרציף. במהרה גילינו שגם תיירים שהזמינו אצלנו צלילות עוד מהיבשת, משנים את דעתם נוכח המתקפה המרוכזת שהפעיל ראש הגשר שהוצב על המזח. לקוחותיו של ביל פותו וסוחררו בשלל עסקות חבילה, הנחות ומתנות. ביל רטן וקילל והחל לגבות מקדמה בעת ההרשמה. הברקודות לא הנידו עפעף והוסיפו לחבילה גם את החזר המקדמה ששולמה כבר. כשביל שלח נער מקומי להמתין ללקוחות על המזח ולחלץ אותם מסוכני "ברקודה", החלו אלה לתקוף את הלקוחות כבר בנמל היציאה של המעבורת.
"זאת אסטרטגיה שיווקית", הסביר במתק שפתיים מיסטר רוקפלר ג'יי. בייקון כשקפץ יום אחד לבקר, "אנחנו לא יושבים ומחכים ללקוח, אנחנו באים אליו".
"גם אם הוא לקוח של מישהו אחר?", הטיח בו ביל במרירות, מהדק את אגרופו סביב כוס הויסקי עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. הוא שתה כמעט ללא הפסקה כעת, כשכמעט לא היו לקוחות לצלול איתם.
"במיוחד אם הוא לקוח של מישהו אחר", ענה הברקודה בנחת, כשהבלונדה לצדו מצחקקת ללא מעצורים, מה שגרם לחזה המשופץ לרטוט ולעיניו של סטיבי, שרכן לעומתה מעל לדלפק, לצאת מחוריהן ולגלוש אל תוך המחשוף הנדיב, "בעולם העסקים המודרני אתה צריך לזהות הזדמנויות ולחטוף מה שאפשר. הנה, למשל, ההזדמנות שאני מציע לכם. חוזה לשנה עם משכורת מובטחת לצוות, במקום תשלום לפי צלילה כמו ששילמת להם עד עכשיו. לא נקפח גם אותך, קשישי", פנה לביל בטון אבהי, " נוכל להיעזר במישהו עם חוש טכני כמוך במעבדת הציוד החדשה שלנו. מה אתה אומר?"
ביל אמר לו, בשפה ציורית, אם גם בלתי אפשרית מבחינה אנטומית, לאן הוא יכול לדחוף את המעבדה שלו. הברקודה רק חייך ברוחב לב והתרחק, עטוף בשביעות רצון עצמית וביצירת מופת של כירורגיה פלסטית.
"טכנאי!" ביל ממש ירק את המילה מפיו, יחד עם רסיסי ויסקי, "לתקן את הפאקינג צעצועים של האפסים הקטנים האלה, הפרחחים החצופים והשחצנים האלה, הגמדים השפלים…"
וכן הלאה.

לקראת חג המולד השתפר מצב רוחו של ביל. עובדי חברת "פראש סטארט" עמדו להגיע. "פראש סטארט" היתה חברת ענק לייצור ושיווק של מטהרי אוויר תעשייתיים, המילה האחרונה בתחום, והיו לה סניפים בכל ארצות הברית וברבות ממדינות אירופה. מאות מן העובדים המצטיינים של החברה הוטסו מדי רבעון לנופש של שבוע באי שלנו, הכל משולם ע"י החברה. ההסדר נמשך כבר שנים, וניתן לומר שאחוז ניכר מכלכלת האי היה מבוסס על עקומות הייצור והמכירות של אותם מטהרי אוויר.
"זה ילמד אותם לקח", חגג ביל עם עוד כוס ויסקי, "בזמן שהם יתעסקו עם השישה-שבעה תיירים שהם גונבים לי מהמעבורת, אנחנו נצלול עם עשרות. קורסים, צלילות מודרכות, צלילות הכרות – והכל משולם ע"י החברה!" הוא מזג כוסית נוספת כדי לשתות לחיי אנשי מטהרי האוויר, " כבר שנים שיש לי הסכם עם "פראש סטארט". את "פראש סטארט" הם לא יקחו לי".

"לקחנו לך את "פראש סטארט", קשישי", הודיע לו רוקפלר ג'יי וכולי לאחר שבוע, בנימה מזויפת של השתתפות בצער, "יש לנו הסכם איתם".
ביל נראה כאילו נפלה לו חגורת משקולות על הרגל. הוא האדים והחוויר חליפות ולא הוציא מילה. הברקודה הביט בו בשעשוע.
"ככה זה בעסקים", נידב לנו מידע, "הצעת המחיר שלנו היתה, חה חה, מאוד נדיבה, והגימיק", אמר בעיניים נוצצות, "הגימיק היה שהתחייבנו חוזית לאפשר לכולם לצלול בו-זמנית! וזה משהו שאתה, ידידי הקשיש, עם האפשרויות המוגבלות שלך", הוא החווה כלפי המאזנים והווסתים המעטים שהיו תלויים במועדון, "ובכן, חה חה, פשוט לא יכול לספק."
"מה כל כך אטרקטיבי בצלילה של כולם בו-זמנית?" שאלתי.
"שום דבר," הודה הברקודה וחשף שיניים, "אבל זה נראה מצוין במצגת שעשינו להם."
ביל מצא סוף סוף את קולו. "אבל אתם לא מבינים כלום בצלילה!" זעק בייאוש.
"זה לא משנה", חייך הברקודה, "אנחנו מבינים בעסקים, וזה מה שקבע כאן. אנחנו מנצחים. אתה שייך להסטוריה. אבל הצוות שלך", והוא הצביע עלי ועל סטיבי, "יכול לעבוד אצלנו. תהיה לנו הרבה עבודה בקרוב…"
וכן הלאה.

"לך, ילד", אמר ביל לפתע, שובר את השתיקה העגמומית שנשתררה לאחר שמר רוקפלר וכולי עזב, "קבל את ההצעה שלו. תציל את עצמך".
סטיבי, המום ומבולבל, ניסה לומר משהו בגרון חנוק, אולם ביל נתכעס פתאום והטיח את כוסו ברצפה. "לך!" צרח, "אני לא רוצה לראות את הפאקינג פרצוף שלך יותר! עוף מפה!"
סטיבי נמלט.
ביל הרים את עצמו בכבדות מן הכסא, והחל לטאטא את שברי הכוס. שתקתי. לאחר כמה דקות ניגש לקופה, רוקן אותה משטרות והושיט לי את כולם.
"קח", אמר, "קח את מה שאני חייב לך, אבל עשה לי טובה אחת. לפני שאתה עוזב, לך אל ראש הכפר, ובשאר הכסף קנה לי זיכיון למשהו, לא אכפת לי מה. מצדי, שיהיה פאקינג בית יציקה".
ספרתי את הכסף בדרך אל הכפר. היה שם מספיק לכרטיס חזרה ליבשת. במקום זה נכנסתי למכולת היחידה באי וקניתי את כל מלאי שימורי הליצ'י. ביסודי, אני טיפוס סנטימנטלי.

שבוע לפני שהגיעו עובדי "פראש סטארט" ישבתי עם סטיבי בבאר היחיד שבאי. "אתה יודע," אמר, "היום הגיעו כמה ישראלים, קבוצה שלמה, באו לצלול. הבוסים…אממ…. הבוסים שלי רוצים לדעת אם תהיה מעוניין, כאילו, להדריך אותם," הוא השפיל את עיניו, "כאילו, בגלל השפה וכל זה."
אמרתי לו שאני מוותר על הכבוד. סטיבי שתק כמה רגעים.

"קידמה," אמר, "אני מאמין גדול בקידמה. ובכלכלה פתוחה ובשוק חופשי, כאילו. חבל רק," עיווה את פניו, "שיחד איתם מגיעים גם אוכלי נבלות כאלה."
"מה אני שומע," אמרתי לו, "אתה מגדל מצפון?"
"לא צריך להגזים," חייך סטיבי בעצב, "אבל תחשוב על זה, בחור כמו ביל…זה פשוט, כאילו, מסריח. אל תדאג," הוסיף, "נשמור לך על הישראלים האלה."
"לשמור על הישראלים האלה," אמר לי כעבור יומיים, "זה פול-טיים-ג'וב."
הישראלים, סיפר, היו חבורה רועשת וטורדנית של מאבטחים, שעבדו אצל מיליונר כלשהו ביבשת וקיבלו שבוע חופש. הם הטריפו את סטיבי בביטחון העצמי המופרז שלהם ובנטייתם לקחת לצלילות כמות משקולות גדולה פי שלוש מהנדרש. הם גררו את עצמם על קרקעית הים בכבדות, מתעלמים מן הסימנים העצבניים של סטיבי.
"אף פעם לא ראיתי צוללים כאלה גרועים," אמר סטיבי בייאוש, "הם כל הזמן נתקלים אחד בשני, מתהפכים, מתבלבלים, הכל נופל להם! אתה יודע כמה חגורות משקולות הם כבר איבדו? וזה בלי לספור משקולות רזרביות שנפלו להם מהכיסים. כל הצלילה חשבתי איזה מזל יש לך, כאילו, שלא לקחת אותם."

"בהתחלה חשבתי שאתה, כאילו, שלחת אותם," התוודה סטיבי כעבור עוד כמה ימים, בפנים סמוקות קמעה, "אתה יודע, כאילו, כדי לעשות קצת נזק. אבל יצא שהישראלים האלה הם הדבר הכי רווחי שקרה לברקודות מאז שפתחו את המרכז. הם משלמים על כל מה שאיבדו, כל יום, במזומן! בלי להתווכח אפילו. הברקודות היו כל כך מרוצים, שלא הסכימו לתת לי לאבטח את המשקולות שלהם למאזן, ונתנו לכל הישראלים עוד שלושה ימי צלילה במתנה, העיקר שימשיכו לאבד ציוד. אני יודע שזה מסריח," הוסיף במהירות ונמנע מלהביט בעיניי, "אבל אתה לא רצית לקחת אותם. ואי אפשר להגיד שאני לא עובד קשה בשביל הכסף שלי."
הסבב הראשון של עובדי "פראש סטארט" הגיע באותו בוקר, וכעשרים מהם התגודדו ליד הבאר, שתויים וצוהלים, מזמרים שוב ושוב את המנון החברה "אם זה מחניק, אנחנו נאוורר ת'זה, אם זה מציק, אנחנו נשחרר ת'זה, אם זה מסריח, אנחנו נטהר ת'זה".
"תגיד," שאל סטיבי, "מרוויחים טוב באבטחה, אה? ותגיד, יצא לך פעם, כאילו, להיות ממש בהתנקשויות?"
"לא במשמרת שלי," גנבתי עבורו שורה מאיזה סרט, "אבל חשבתי שאתה מרוויח טוב בעבודה החדשה שלך, גם אם פה ושם משהו מסריח."
סטיבי החמיץ פנים, והזמין לשנינו עוד סיבוב משקאות.
"אהה," אמרתי, "ביל."
"ביל," נאנח סטיבי, ולאחר מחשבה הוסיף, "וגם הריח."
"אם זה מסריח," זימרו אנשי מטהרי האוויר, "אנחנו נטהר ת'זה".
וכן הלאה.

למחרת האי כבר היה גדוש לעייפה בעובדי "פראש סטארט". העובדים פשטו על האי, צמאים לאלכוהול, קרני שמש ואטרקציות. נחיל שלם שלהם התנחל משעות הבוקר במרכז "ברקודה" וייצר זמזום בלתי-פוסק סביב הדלפק, שנשמע היטב גם שישה מטרים משם, היכן שבהיתי בדאגה ובחמלה בביל, שמצדו בהה בדאגה לא-פחותה ובחמלה עצמית בתחתיתו של בקבוק מתרוקן.

ובצהרי היום נכנס אלינו מיודענו רוקפלר ג'יי. בייקון, בהילוך פחות בוטח אך עוטה את הבעת החלקלקות המוכרת, והציע לקנות מביל את כל הציוד. סטיבי, נבוך ומבויש, נכנס אחריו.
"הציוד," נהם ביל, "לא למכירה."
"ביל, תהיה הגיוני…" התחנן סטיבי והשתתק מיד כשראה את מבע הזעם שעל פניו של ביל.
"לעומת זאת," אמרתי אני, בכל החביבות שיכולתי לגייס, "ניתן לשכור אצלנו כל פריט שתרצו."
"או, כמובן", מיהר בייקון להסכים בהתלהבות מעושה, "כמובן. כרגע אנחנו מעוניינים בעיקר, חה חה, במשקל כבד. כלומר, בכל המשקולות שאתם יכולים לספק. וגם כמה מיכלים."
"או, כמובן", עניתי, "כמובן. למעשה, יש לנו מלאי די גדול של משקולות. בזמן האחרון אנחנו נתקלים כמעט בכל צלילה במשקולות על קרקע הים. נשמח להשכיר אותן. המחיר הוא…" הבטתי בביל בשאלה.
ביל קם, מתנודד, אחז בדלפק לייצב את עצמו ונעץ בברקודה מבט מרושע.
"דולר לפאונד," אמר, "ליום. תשלום מראש."
הברקודה עשה חשבונות בראש. זה לקח כמה רגעים יותר ממה שהיית מצפה מאיש עסקים רציני, חה חה. אחר כך הדם אזל מפניו.
"בנוסף," אמרתי במהירות, לפני שהספיק לענות, "לפיקדון במזומן של עשרה דולר לפאונד, שייגבה במקרה של אי-החזרה. הרי ידוע," הוספתי בטון מחנך, "שיש לכם נטייה לאבד משקולות."
סטיבי, בצד, רטט מצחוק עצור והברקודה התפוצץ. הדם חזר והציף את פניו עד שחששתי שיפרוץ מהאזניים.
"לוזרים עלובים שכמותכם!" שצף רוקפלר ג'יי בייקון ונראה בלתי מכובד יותר מתמיד, "אתם חושבים לסחוט אותנו?! אני אמעך אתכם! אין עסקה! אתה שומע??" צרח לתוך פניי, "אין עסקה! גם את ההזדמנות הזאת פספסת, שיכור זקן," אמר לביל בבוז, "תוך 48 שעות נביא לכאן קונטיינר שלם של משקולות מהיבשת."
"ובכן," אמרתי לו אני בנימוס, "אני חושש שכאן עלולה להיות לכם בעיה. אתה מבין," אמרתי והושטתי לו מסמך רשמי, "מיסטר ביל שכאן הוא בעל הזיכיון הבלעדי לבית יציקה באי, וככזה," הושטתי לו מסמך נוסף, "הוא בעל הזיכיון הבלעדי לייבוא עופרת לאי, עופרת," הצבעתי עבורו על שורות שסימנתי במארקר, "בכל צורה ותבנית."
האדון רוקפלר ג'יי בייקון קפא באלם. ביל הביט בי בתדהמה ואחר עלה גיחוך מרושע על פניו. סטיבי נראה כאילו זכה בלוטו.
"אני חייב להזהיר אותך," המשכתי, "שאם חשבתם לייבא מיכלים, למשל, קחו בחשבון שמיסטר ביל מחזיק בזיכיון הייבוא הבלעדי לפלדה מכל סוג," הושטתי לו מסמך נוסף, "וכמובן גם לאלומיניום." הברקודה קיבל מידי גם את המסמך הזה באותה תדהמה משתקת, אך לאחר רגע התעשת, השליך את המסמכים אל ביל וחזר לחוף מבטחים מוכר.
"עורכי הדין שלנו," הכריז במאמץ לשחזר את שחצנותו הקודמת, "יקרעו אתכם לגזרים."
"ובכן," התערבתי שוב, "אני חושש שגם כאן עלולה להיות לכם בעיה. אתה מבין," הושטתי לו את המסמך האחרון שנשאתי עמי, "אני הוא בעל הזיכיון הבלעדי לעריכת דין פה באי."
"אתה!" צווח הברקודה, "אבל אתה לא מבין כלום בעריכת דין!"
"זה לא משנה," חייכתי, "אני מבין בטיפול בציפורניים חודרניות, וזה מה שקבע כאן."

"כדאי להתחיל להתארגן," אמרתי לביל ולסטיבי אחרי שהברקודה זחל חזרה לשותפיו, "יש לי הרגשה שתהיה לנו הרבה עבודה בקרוב."
"אין לנו צוות," הזכיר לי ביל, בעודו מוזג לנו מנות נדיבות של ויסקי ביד רועדת.
"כולם יחזרו," הבטחתי לו, "ועד אז, תרשה לי להציג לך כמה חברים טובים מישראל," החוויתי לכיוון החבורה שנכנסה למועדון, "כשהם לא מסיעים ילדים של מיליונרים מהיבשת לחוגים, או זורעים עופרת בקרקעית הים," חייכתי אל סטיבי, "הם מדריכי צלילה לא רעים."
ביל וסטיבי בהו בי. "פאקינג ממזר," החל ביל כשכושר הדיבור חזר אליו, "נחש ערמומי ותככן. קושר קשר וחורש מזימות מסוכן לציבור…"
וכן הלאה.

"אתה יודע," אמר לי סטיבי בערב בבאר, לאחר שעובדי "פראש סטארט" סיימו עוד סבב של שתייה לחיינו בהוקרה על הצלילות המוצלחות שחוו וחזרו לשיר את זמר השיכורים שלהם, "בסוף הם מנצחים. אי אפשר לעצור את השוק החופשי, אפילו אם קיימים אוכלי נבלות כאלה. בסוף הם מנצחים."
"יכול להיות," אמרתי, "אבל לא במשמרת שלי."
אם זה מסריח," הצטרף סטיבי לפזמון החוזר של עובדי החברה, "אנחנו נטהר ת'זה."