זיכרונות מקוקוס
זיכרונות מקוקוס
רודי, הנהג שלנו, הודיע בשמחה כי הקדמנו בחצי שעה לנמל היציאה שלנו, לאחר כשעתיים וחצי נסיעה מסאן חוזה, בירת קוסטה ריקה. הקדמנו, ולכן הספינה אינה מוכנה לקבלנו עדיין. כאן שעה זו שעה ותכנית זו תכנית. עשר דקות לאחר השעה היעודה, כולנו כבר על הספינה, התיקים על הסיפון והספינה יוצאת להפלגה של למעלה מיממה מערבה, אל האי קוקוס.
העמידה בלו"ז, הדיוק והיעילות של הצוות ליוו אותנו בעשרת הימים הבאים. יציאה לצלילה ב- 08:00 פירושה שמוכנים ליציאה כבר ב- 07:55. אם ארוחת הצהריים ב-13:00, אזי ב- 12:59 מצלצל המלצר בפעמון הספינה וקורא לכולם לחדר האוכל.
כך גם בצלילות: אם בתדריך ירד הדייבמאסטר לפרטים הקטנים והבטיח שהפטישנים יגיעו אל "תחנת הניקוי", כחמש דקות לאחר שהגענו אנחנו לנקודת התצפית שלנו, בעומק שלושים מטר, כך היה. כל תדריך לפני צלילה מתברר כמדויק וממוקד.
גם גלים בגובה של 2-3 מטר אינם סיבה לשינוי תכניות או ביטול צלילה, חלילה. ירידה ועלייה לסירת הצלילה נעשית במהירות, ביעילות וללא תקלות.
וכל זה לא בכדי: ללא רמה מקצועית כזו, הגובלת בפרפקציוניזם, צלילה במקום כמו קוקוס הייתה מתאימה לבוגרי שייטת בלבד. אבל בזכות הצוות המקצועי והניסיון הרב, האורחים יכולים להתרכז בעיקר - בנעשה מתחת למים ובאטרקציה המרכזית: הכרישים.
אם יש אתר צלילה בעולם המזוהה יותר מכל האחרים עם חיות גדולות וכרישים בפרט, הרי שהגענו אליו בטיול הזה: איסלה דל קוקו.
בבוקר, אחרי 33 שעות של הפלגה (למזלנו, עם ים נוח מהמקובל) ירדנו לצלילת מבחן בעומק של 15 מטר. מסביבנו עשרות כרישים לבני קצוות! המצלמות מתקתקות, האדרנלין עולה ורק אז קלטנו את הייחוד האמיתי במקום המופלא הזה: כאן זו לא צללית מרוחקת בקצה תחום הניראות ולא קצה זנב שגורר אחר-כך את הדיון הפילוסופי " כריש - היה או לא היה". עשרות כרישים מפוזרים מסביב, נחים על הקרקעית או בודקים את הצוללים באדישות ורק כשאנחנו מתקרבים מדי, למרחק של כמטר אחד, הם טורחים להתרומם בעצלתיים מהקרקעית ולדלג לחניה חדשה. הקירבה לכרישים, מספרם הרב והזמן הארוך שבילינו איתם כבר בצלילת המבחן, רמזו לנו כי מצפה לנו כאן חוויה שטרם הכרנו.
הנוף התת-ימי, לעומת זאת, שונה ממה שאנו רגילים ואולי אפילו מאכזב קצת: הצבעים השולטים הם חום, שחור ואפור. פה ושם יש אמנם קצת ספוגים צבעוניים, אך דגי השונית הם בצבעים של דגי הים התיכון שלנו ולא אלו של ים סוף. שונית אלמוגים - לא בבית ספרנו.
להקות דגים מסוגים וגדלים שונים יש ובשפע. להקות של עשרות ומאות פרטים הם דבר שבשגרה. צב ים בכל צלילה וצלילה הופך מהר מאוד לסטנדרט מקובל. בצלילה האחרונה בכל יום, לפני החשיכה, לובסטרים בגודל מעורר תיאבון הם מחזה שגרתי.
האי קוקוס - Isla Del Coco - נמצא כ- 600 קילומטר מערבית לחופי קוסטה ריקה וכ- 600 קילומטר צפונית לאיי גלפגוס. האי הגדול, אורכו כששה קילומטרים ורוחבו כשלושה וסביבו עוד מספר איונים קטנים או סלעים גדולים שבולטים מעל המים. גובה מקסימלי של 600 מטר מעל לפני הים יוצר אקלים מקומי טרופי ועננים שרובצים רוב השנה על פסגת האי מייצרים כ- 6,000 מ"מ גשם בשנה.
מיקום האי בלב האוקיינוס השקט ומשטר הזרמים סביבו בנו מארג מזון עשיר, המושך יצורים ימיים מכל הגדלים. בראש פירמידת המזון נמצאים, כמובן, הסיבה לבואנו עד כאן: הכרישים. מכרישי שונית "רגילים" ועד להקות של פטישנים, או כרישי לווייתן ומנטות ענקיות וגם כרישי גלפגוס האנדמיים (ייחודיים לאזור), קופצים לבקר לעתים.
האי הוכרז כשמורת טבע עולמית של אונס"קו ומשום כך, התושבים היחידים הם פקחי רשות הטבע של קוסטה ריקה. הנחיתה על האי נעשית בפיקוחם ובאישורם בלבד והתנועה בו מוגבלת לשבילים מסומנים ורק לחלק קטן מאוד של האי (80 אחוז משטח האי סגורים לבני-אדם). על האי ניתן למצוא שפע של בעלי-חיים ובעלי-כנף, חלקם אנדמיים, וצמחייה טרופית צפופה אשר מכסה כל מטר רבוע של קרקע.
אבל אנחנו הגענו הנה כדי לצלול.
מספר חברות קטן (שתיים ליתר דיוק) מפעיל הפלגות צלילה על בסיס קבוע לאזור. החברה הוותיקה והגדולה שבהן, איתה הגענו אנחנו, היא בבעלות ישראלית (אלא מה...). חברת SeaHunter מחזיקה כאן שלוש ספינות צלילה וצוללת! זמן המתנה ממוצע של כשנה לטיול צלילה דרכם מצביע על פופולריות גבוהה של המקום, העלות דורשת יחסים טובים עם מנהל הבנק אבל התמורה - רמת האירוח, ובעיקר המראות מתחת למים - מספקים את התמורה, ובגדול.
עשרים צוללים על הספינה. תשעה אנשי צוות (שלושה מהם במטבח - ועל כך עוד ידובר בהמשך), שתי סירות צלילה מאובזרות ונוחות ובעיקר ידע, מקצועיות וניסיון של הצוות, הופכים את ההפלגה לחוויה מיוחדת.
לפני הצלילה הראשונה מחוברת ערכת הצלה לכל מאזן, הכוללת משדר איתור אלחוטי, שרוול סימון צבעוני ופנס איתות (לגבי אמצעי סימון, ראו כתבתו של תום פלד בעמוד XXX). אנו בלב האוקיינוס השקט וכאן לא משחקים מחבואים עם נפטון.
הצלילות כולן עמוקות - 25-30 מטר בדרך כלל, ולכן נייטרוקס זה הסטנדרט. מי שהגיע ללא הסמכה מתאימה יכול לעבור קורס בדרך לאי.
סדר היום פשוט ומונוטוני: השכמה, ארוחת בוקר בשעה 07:00, צלילה ראשונה ב- 08:00, ארוחה קלה בספינה, צלילה שנייה ב-11:00, ארוחת צהריים ב-13:00, צלילה נוספת ב-14:30, פרי טרופי על הסיפון, מנוחה וארוחת ערב ב-19:00. כך בדיוק מדי יום, שבעה ימים.
הצוללים מחולקים לשתי סירות, כל אחת עם דייבמאסטר משלה. הצלילות מתבצעות באתרים מסביב לאי, אליהם מגיעים עם סירות הצלילה (לפעמים לוקח כ-45 דקות להגיע...). ה-SeaHunter, ספינת הבית, עוגנת רוב הימים במקום קבוע ומוגן מגלי האוקיינוס.
אוכלוסיית הצוללים במקרה שלנו היתה מעורבת למדי וכללה אמריקאים, קוריאנים, יפנים, איטלקים, בלגים, גרמנים ,אנגלים, וישראלים כמובן (לא רק אנחנו - לשמחתנו פגשנו על הספינה שני ישראלים נוספים).
הספינה היא ספינת ברזל, שקצת מטעה בחזותה החיצונית הצנועה: בפנים זה סיפור אחר לגמרי: תאים מרווחים ברמה של מלון, כולל סידור וניקוי התאים מדי יום. הארוחות מגוונות ומושקעות ולא חוזרות על עצמן. כל בקשה של אורח זוכה לטיפול אישי מהשף.
הצלילות בקוקוס
המטרה העיקרית של רוב הצוללים הם הפטישנים, להם נהוג להמתין בתחנות הניקוי. בדרך-כלל אנו מתמקמים בין הסלעים, בעומק של כ- 25-30 מטר ולידנו פרפרונים צהובים בתפקיד הנקאים. כמעט בכל צלילה מתחילים להופיע הפטישנים ולאחר סיבוב בדיקה הם מתקרבים מעט יותר. אם חבורת פולטי הבועות לא רועשת מדי, הם מתייצבים בעמדת הניקוי כדי לקבל טיפול יסודי מהנקאים. בינתיים, עטלפי-ים (marble ray) בגדלים של עד כשני מטר חולפים מסביבנו או רובצים על הקרקעית. כרישים לבני קצוות על הקרקעית מסביב כבר לא מרגשים אותנו.
אחת מנקודות השיא בטיול כולו היא מפגש עם להקות ענק של דגי צנינית, המונות אלפי פרטים ונעות כגוש אחד, מאפשרות לנו להיכנס ממש לתוכן.
הנוף התת-ימי אומנם אינו צבעוני אבל דרמטי מאוד: קירות בגובה עשרות מטרים, סלעי ענק, מערות ומנהרות. כמעט כל צלילה מסתיימת ביציאה לכחול בחסות הזרם, כאשר הדייבמאסטר מעלה מצוף לפני המים וסירת הצלילה עוקבת אחרינו מלמעלה.
עד היום הששי לקבוצה שלי לא היה מזל, אם לומר את האמת. טרם פגשנו בשיא המסע - כלומר, להקת פטישנים גדולה ממש. קבוצות קטנות כבר ראינו, 10-15 פרטים, אבל היכן הלהקה הענקית המיוחלת?
ואז, ביום הששי לטיול, ודווקא באתר הקשה ביותר - Heksion - סוף-סוף המפגש המיוחל. כל הקבוצה המתינה על גבעת סלעים בעומק 30 מטר ואחרי כרבע שעה של המתנה בראות בינונית וזרם חזק, הופיע צל באופק. כשהצל התקרב התברר לנו, כי מדובר בלהקת פטישנים המונה מאות רבות של פרטים ובמשך מספר דקות חלפה הלהקה מולנו ומעלינו במצעד צפוף ואינסופי של פטישנים מרשימים בגודל של כ-3-4 מטר. 
המחזה מדהים ועוצר נשימה. חלפו דקות ספורות והלהקה חזרה בכיוון הנגדי לשידור חוזר. עוד בטרם התאוששנו מהחוויה הצביע אחד הצוללים בהתרגשות למעלה. מעלינו, קרוב לפני המים, חולפת צללית מרשימה של כריש לווייתן. לצערנו הוא חלף מהר וגבוה מעלינו, אבל לפחות שמחנו שסימנו "וי" גם על התצפית המיוחלת הזו.
בדרך חזרה לספינה החלפנו חוויות בהתרגשות רבה, ואז עצר הדייבמאסטר בפתאומיות את הסירה והורה לנו לזנק למים במהירות, בעקבות מנטה ענקית שצפה על המים. לא הצלחנו ממש להתקרב אבל "וי" סומן גם כאן, וחזרנו מצלילה מיוחדת ורבת אירועים.
שבוע הצלילות התקרב לסיומו. בהפלגה חזרה צפינו בתמונות שצילמנו ובמצגת תמונות של הקפטיין האיטלקי שלנו, צלם מוכשר בעצמו, עם ותק של ארבע שנים באי הנפלא קוקוס.
