איך שצב ים הציל אותי מכריש רעב, והשחפים הראו לי את הדרך לספינה בלב ים

איך שצב ים הציל אותי מכריש רעב, והשחפים הראו לי את הדרך לספינה בלב ים

סיפור שהיה כך היה:

"אם לא תראה לפחות שלושה כרישים בצלילה בממוצע, אני אישית אדאג שכספך יוחזר ושיטיסו אותך על חשבון החברה לראות כרישים בקוקוס, אוקיי?" כך הרגיע אותי וורן המדריך, בפעם המאה ששאלתי אותו אם בטוח יהיו כרישים בצלילות. מייד חישבתי שמכיוון שמתוכננות לנו כ-20 צלילות בספארי, הרי שאני צריך לשאוף ל-60 כרישים לכל היותר, וציינתי לעצמי שעליי לרדת לכל צלילות הלילה, למרות שאני לא מחסידי הלילה, אבל מה לא אעשה בשביל הטסה לקוקוס על חשבון החברה האוסטרלית?

כבר ביום הראשון נוכחתי שכספי לא יוחזר, מכיוון שהצלילה השלישית באותו היום היתה צלילת האכלה, והמבט של וורן הבהיר לי שמבחינתו אני יכול לצלול עם כיסוי עיניים מעתה ועד סוף הטיול, כי הוא את שלו כבר עשה. הכרישים של שונית המחסום הגדולה מעט פחדנים, ולא נותנים לצוללים להתקרב אליהם, אבל כשמאכילים אותם, מסתבר שהם דווקא די ידידותיים.
אני לא בטוח אם הכרישים שבעו מנתחי הבשר שהוגשו להם מתוך דלי, אבל תאוותי לכרישים לא ידעה שובע, והמפגש המעושה עם לבני הקצוות הרעבתנים לא שכנע אותי.
כך חלפו עוד שלושה ימי הפלגה בין השוניות של שונית המחסום הגדולה, ומצאתי את עצמי יושב בערב האחרון על הסיפון העליון, וכותב במחברת הזכרונות שלי שהטיול היה מוצלח ומהנה, אבל לא גרם לי להחסיר פעימה בשום שלב. הנחתי את העט, והתארגנתי לצלילת הלילה.
בן הזוג שהוצמד לי לצלילות, הולנדי יהיר בשם מרקוס, מעולם לא הראה סימן, ולו הקטן והמרומז ביותר, לכך שהוא מודע לעובדה שאנחנו בני זוג לצלילה. למעשה, היה נראה כאילו מכל האנשים בקבוצה, מרקוס מקפיד להתעלם ממני - בן זוגו לצלילה - במידה הרבה ביותר.
לא פלא, אם כן, שגם באותה צלילת לילה מצאתי את עצמי צולל בקבוצה, אבל לבד. כשראיתי הבזק בהיר במים, אולי גוף גדול שהחזיר את אור הפנס שחלף עליו לרגע, לא היה מישהו לחלוק איתו את סקרנותי. היות שאני התעכבתי מאחורה, מרקוס הקפיד להיות ראש לחלוצים, ובעודי סורק שוב לגלות את הגוף החמקמק, אורותיהם הקלושים של הפנסים של חבריי לצלילות גוועו ונעלמו. הייתי לבד. סרקתי שוב בעזרת הפנס. כיביתי אותו לרגע, כדי להיטיב להביט בחשיכה. לא ראיתי דבר. אימצתי את עיניי בכיוון שבו ניחשתי שהמשיכה הקבוצה, אבל מסביב החשיכה נראתה דומה לכל הכיוונים, וממילא נראה שהאורות שלהם כבר היו רחוקים מדי. הדלקתי את הפנס, והתכוונתי לדלוק אחרי הקבוצה, אם אצליח. אלא שאז שוב עבר משהו באלומת הפנס. משהו גדול.

זה דבר אחד לחזות בכריש לבן קצוות מהוסס באור יום, במיוחד כשציפית לו, ודבר אחר לגמרי להיתקל בכריש טיגריסי אימתני בחשיכת הליל, כשאתה לבד והעיניים שלך מורגלות באיתור חשופיות על השונית. כשהוא הגיח מולי, והפעם חסם לי לגמרי את אלומת הפנס, כמעט שנשמט לי הווסת מהפה. עד אותו היום לא ראיתי כזה כריש גדולי מעודי. למעשה, לא ידעתי שכרישים זה דבר כל-כך גדול. הוא ללא ספק היה באורך שלי ושל מרקוס ביחד, אם מישהו היה מצליח לגרום למרקוס לצלול לידי, והיקף המותניים שלו בהחלט מגמד את זה שלנו. זה דג אחד גדול, שהחליט לבקר אותי באישון ליל.
זכרתי מהתדרוכים שכריש לא ניגש ישר לטרף, אלא עובר לידו בכמה יעפים קרובים, כדי לבחון אותו, ורק אחר-כך הוא עובר לשלב הבא - הטעימה הראשונה, לניסיון. ובכל זאת כשהטיגריסי שבר שמאלה וחלף לידי, חשבתי שזה דווקא סימן טוב ביחס לאלטרנטיבה. האמת, שהייתי מפוחד. ידעתי שזה כריש מסוכן, וכלל לא ידעתי אם אנחנו אמורים לפגוש בו במים, ועוד בלילה, ואם זה מצב טבעי או הרה אסון. אם וורן היה לידי, הייתי שופט לפי תגובותיו של המדריך. אם מרקוס היה לידי, הייתי מופתע מקרבתו של מרקוס יותר מאשר קרבתו של הכריש. אבל וורן היה עם הקבוצה מעבר להרי החושך, ומרקוס היה רחוק ככל הניתן מבן הזוג שהולבש לו, ודווקא הכריש הטיגריסי היה קרוב, ונראה כאילו הוא מתכוון להתקרב עוד יותר.
את מה שקרה אחר-כך אני לא יודע להסביר. הכריש שוב שבר את מסלולו, כמו שכרישים עושים, ושוב התרחק ממני במידת מה. הפנס שלי כבה לפתע, ולא ראיתי דבר. לרגע קט זהרו הפלנקטון היכן שזנבו של הכריש הכה, ושוב חושך. לא היה לי מושג לאן להתקדם, ולא באיזה עומק נמצאת הקרקעית. יותר מכך - לא ידעתי היכן הכריש, ומאין תבוא המתקפה הבאה. התחלתי לשחות לאט לכיוון כלשהו, חושש לעלות לפני המים, כדי לא להיות היכן שהכריש רוצה אותי, וכל העת אימצתי את עיניי כדי לראות שוב את הגוף הגדול מגיח מהחשיכה. ואז ראיתי אותו שוב. גוף גדול ובהיר, שמגיח מולי. צב. לא כריש הפעם, אלא צב. רציתי להזהיר אותו שמסתובב כאן כריש גדול משוחרר, ושכדאי לו למהר הביתה ולסגור את הדלת על בריח, אבל הצב לא נראה מודאג. הוא קרץ לי וסימן לי שהכל יהיה בסדר. עכשיו הוא כאן, והוא ידאג לי. לא כל יום פוגשים צב שמדבר, ועוד מתחת לפני המים - אז האמנתי לו. והוא אכן צדק. הכריש לא חזר, והצב ליווה אותי עוד כברת דרך, עד שחזרתי אל השונית והרגשתי מספיק בטוח לעלות בסמוך אליה אל פני המים. נופפתי לצב לשלום, אבל הוא היה כבר בדרכו לסייע לדייגים שעלו על שרטון בקרבת החוף, או משהו כזה. בסמוך לשונית הרגשתי נינוח יחסית, אבל כשגיליתי שאני לא מצליח לאתר היכן הספינה, שוב נחרדתי. הים היה מעט גלי, מספיק בשביל שלא אצליח לראות את הספינה בחושך.
זכרתי שהספינה עגנה מצפון לשונית ולמצוא את הצפון הרי כל אחד יודע. ניסיתי להיזכר בניווטים מהצבא. יש עגלות וקסיופיאה, ואם מותחים קו ישר באורך של שני שליש מחצי האנך של הקסיופיאה לכיוון העגלה הגדולה, או הקטנה - מגיעים לכוכב הצפון. או משהו כזה. הבטתי למעלה וחיפשתי עגלות. לא הדאגתי את עצמי בעניין זה שאנחנו בכלל בחצי הכדור הדרומי, וכוכב הצפון כלל לא נראה מכאן, וגם לא העגלות או הקסיופיאה. אבל כשההבטתי לשמיים, ראיתי משהו אחר: חבורת שחפים רעבים התקבצו להם אי שם, והיו יורדים מדי פעם לכיוון המים, חוטפים דבר מה ורבים ביניהם על השלל. מכיוון שזה לא היה הערב הראשון שלי בהפלגה, ידעתי מייד שזה רוברט הטבח, שמאכיל את השחפים בשאריות הלחם שאפה בבוקר. החשתי סנפיריי אל עבר השחפים, רוברט הושיט לי יד ועזר לי לעלות אל הסיפון, והושיב אותי בחדר האוכל לארוחת ערב חמה.
אחרי ארוחת הערב פתחתי את יומן המסע שלי וקראתי את מה שכתבתי לפני שעתיים, כשישבתי על הסיפון העליון. במיוחד הצחיק אותי הביטוי שבו עשיתי שימוש: "לא גרם לי להחסיר פעימה". אם הייתי סופר את כמות הפעימות שהחסרתי בצלילה האחרונה ומחלק בכמות הצלילות בספארי, אני די בטוח שזה היה יוצא יותר משלוש פעימות חסרות לצלילה, בממוצע.