אבטוח, אבזם ושפצור
אבטוח, אבזם ושפצור
מתחת למים, חשבתי שקרה לי כבר הכל. צב נינג'ה מדבר שמציל אותי מכריש רעב, דו-קרב אלופים עם מפלצת מעמקים אימתנית ועוד המון הרפתקאות. אבל לצלול בעומק רב מעולם לא תכננתי, ולכן גם לא חשבתי שאגלה שהמצלמה שלי עמידה גם בעומק 60 מטר ומסוגלת לצלם שם בלעדיי וגם לחזור בלעדיי כל הדרך למעלה כדי לקחת אוויר ולשוב לבעליה החוקיים.
סיפור שהיה כך היה:
אני מקפיד פעם בשנה לפחות לצאת לטיול צלילה כלשהו בעולם הגדול. תאילנד, אוסטרליה, המלדיביים וכמובן גם בסיני. באוגוסט 2008 כמדומני, זה היה בספארי צלילות בסיני. ביום האחרון של הספארי, בריף התומאס שבמיצרי טיראן, צללתי להנאתי עם כל הקבוצה, ובשתי ידיי אחזתי במצלמה החדשה שלי, שעל המארז שלה הוטבע בגאון: Depth rate: 40m.
אני צולל מנוסה אבל הרפתקן קטן, ולא מחפש את האקסטרים. הכי עמוק שצללתי אי-פעם היה לעומק 38 מ', בצלילת הסמכה לקורס שלושה כוכבים. כך שמארז ל-40 מטר נשמע לי יופי של דבר ומתאים לצרכיי הצנועים. ובכן, בצלילה באותו ריף תומאס, אחזתי במצלמה בשתי ידיי וצילמתי את ויקי, בת-זוגי לצלילה, מדברת עם מורנה. מורנות, כידוע, יכולות להיות פטפטניות לא קטנות, ופעם שהשיחה התחילה, קשה היה לסתום לה את הפה. הויכוח הלך והתלהט ובמהלכו המורנה כנראה 
החליטה לשבור את הכלים, ועזבה את הדיון בשאט-נפש, תוך שהיא מפטירה מילה לא יפה וחולפת בגסות בסמוך לויקי, שהגיבה במבוכה. מבוכה כידוע, גורמת אצל אנשים מסוימים להתפרץ בצחוק, שכדרכו מתחת למים - מחדיר מים למסכה. ריקון המסכה אמנם צלח, בעוד המורנה מתפתלת לה הלאה משם, אבל הידוק רצועת המסכה עלה בתוהו - הרצועה נקרעה וויקי נותרה ללא מורנה וללא מסכה, בעומק 25 מטרים בצדו המזרחי של הריף תומאס. למזלה הרב של ויקי, בן-זוגה לצלילה הוא גם מדריך צלילה בדימוס, והרגלים ישנים לא עוזבים אותנו, המדריכים בדימוס. אל המאזן היתה מחוברת לי מסכה ספייר, ובתחושת אחריות רבה גיששתי בשתי ידיי דרך כל האבטוחים, האבזמים והשפצורים, כדי להתיר את המסכה עבור בת-זוגי לצלילה. מובן מאליו שכששתי ידיי עסוקות בגישוש, המצלמה אמורה היתה לרחף מעליי, כמו שהיא תמיד עושה, מחוברת אל המאזן שלי דרך אבטוח, אבזם ושפצור. אתם כבר ודאי מבינים לאן זה הולך, ומה קרה אחרי שויקי הידקה את המסכה שהגשתי לה וביקשה שאצלם אותה באה בדין ודברים עם דג שושנון דעתן.
את שארית הצלילה העברתי בדכדוך מה, אבל אחרי 20 דקות בעומק 25 מ', לא יכולתי לרוץ אחרי מצלמתי, שסברתי שעלתה מעלה בעליית חירום לא מבוקרת, כפי שמצלמות תת-ימיות לעתים עושות. על פני המים התחלתי לבצע סריקות ותשאולים בין אנשי הצוות וגם יצאתי לסיבוב עם הזודיאק (סירת העזר הקטנה שמלווה אותנו) סביב כל ריף התומאס. כולם הצטערו בצערי, ובמיוחד ויקי, שמאוד רצתה תיעוד מצולם לכך שהיא מסוגלת להיות אשת שיחה ולנהל דיון בוגר, אפילו שכמו בדיונים אחרים בהם לקחה חלק, גם בדיון הזה בת-שיחתה נאלצה לברוח על נפשה.
הצטערתי מאוד על האובדן, וכבר עמדתי לוותר, אלא שאז אל ספינתנו הגיעה זודיאק של ספינה סמוכה, עם שלושה צוללים וציוד צלילה שהספיק לתריסר לפחות.
החברים הטובים מהזודיאק של הספינה הזרה, בריטיים במוצאם וצוללים טכניים במהותם, צללו בעומק 60 מ' וכבר החלו לקראת עלייה ארוכה של חניות דקומפרסיה, כשראו מחזה מוזר: מצלמה תת-ימית שצונחת באיטיות לידם, ונוחתת על מדף סלע למרגלות ריף התומאס. כשמוצאים דבר-מה בלב ים, לא כל שכן במעמקים, אין לו בעלים חוקיים והמוצא הישר - הרוויח בכבוד. אוון, הבריטי השמנמן שעמד מולי והושיט לי את רכושי היקר, אסף אליו את המצלמה בעומק 60 מטר, וצילם את מחשב הצלילה שלו, שעל הצג הופיע המספר 60. המארז שעליו הוטבע בגאון הכיתוב: Depth rate: 40m עמד בכבוד גם בעומק 60 מטר, והמצלמה, שטרם הוסמכה לצלילה בעומקים כאלו, צילמה את המספר 60 ללא דופי.
החבר'ה עלו אל הסירה שאספה אותם, מרוצים מן השלל, אך שם סיפר להם צוות הסירה שהחבר'ה מהספינה ליד איבדו מצלמה יקרה, וכבר שעה שהם מחפשים אותה מסביב. ההגינות הבריטית לא אפשרה להם לנהוג אחרת וכך זכיתי לשוב ולראות את המצלמה שלי, וליהנות מצילומים מעומקים שאני לא אזכה לצלול בהם.
ובכן, לסיכום כדאי לציין שמצלמות תת-ימיות לרוב דווקא בעלות ציפה חיובית כשהן בתוך מארז הכולא בתוכו כיס אוויר. במשך צלילותיי עד אז, כצלם טירון, די הפריע לי הציפה החיובית של המצלמה, כך שחיברתי למארז משקולת שאמורה היתה להקנות לו ציפה נייטרלית, פחות או יותר. כנראה שפחות יותר מאשר יותר, או לפחות שיותר פחות מאשר יותר. במילים אחרות, טבעה לי המצלמה במצולות, מבלי שידעתי, אבל היא עשתה את כל הדרך חזרה, עם חניות דקומפרסיה על פי תקנים בריטיים מחמירים, ושבה אל המולדת ואל זרועותיי האוחזות בה חזק-חזק מאז, למרות (או בגלל) האבטוח, האבזם והשפצור.
