גן העדן של המלדיביים

גן העדן של המלדיביים

כ-1,200 איים בלב האוקיינוס ההודי. ביתן של מנטות ענקיות, להקות עצומות של דגים צבעוניים, שפע כרישים, פסגות של הרים תת-ימיים עטורות שוניות אלמוגים טבעתיות (אטולים) – מסה כה אדירה של חיים ופעילות שלא חלמתם בכלל שקיימת, אלא אם כן אתם מסוג האנשים שחולמים חלומות ממש מוגזמים... זהו גן העדן של האיים המלדיביים!

 

מנטה בצלילה הראשונה בספארי צלילות, זה אירוע מפתיע ומבשר טובות.
נכון, האיים המלדיביים ידועים בעושר של דגים, כרישים ובמיוחד מנטות. אבל בדרך-כלל את המנטות פוגשים ב"מנטה פוינט" – נקודות מיוחדות בשונית שאליהן הן מגיעות כדי לאכול או לנקות את עצמן, ולא באקראי בין הצלילות. לכן הופתענו לראות אותה מגיחה מולנו בצלילת ה"צ'ק-דייב" של הספארי, אבל שם במלדיביים, בעומק 25 מ', לא שמעתי אף אחד מתלונן.
אז היא הגיחה מולנו, עברה מעל, בחנה כל אחד ואחד, וכשהזרם נשא אותנו הלאה ממנה, היא הסתובבה וחלפה לידנו שוב, לפני שנעלמה בכחול העמוק. למרבית חברי הקבוצה, זו היתה הפעם הראשונה במלדיביים, וככה, אני מקווה, הם יזכרו אותם תמיד. אבל עוד נכון לנו שבוע של חוויות...

 

האיים המלדיביים מיושבים, ככל הנראה, כבר אלפי שנים. משבטים של עובדי אלילים שסגדו לאל השמש, דרך בודהיסטים יוצא הודו וסרי לנקה ועד לסוחרים ערבים מצפון אפריקה, שהתוו את הדת השלטת במדינה מאז המאה ה-12. לאורך כל התקופה הזו תושבי האיים היו דייגים טובי מזג, כפריים ואנשי ים, שהשכילו לשמור על מה שיש להם, על עצמאותם ועל אוצרות הטבע שלהם. לאחרונה מדברים על סכנה קיומית לאיים המלדיביים, בשל עליית מפלס הים. הנקודה הכי גבוהה בכל המדינה "מתנשאת" לגובה של 2.4 מ' בלבד, כך שעליית פני הים באמת קצת מרגישה למקומיים כמו סכין על הצוואר.
אבל למלדיבנים בעלי התושייה תכניות חירום גם לזה, החל בהרחבה מלאכותית ומוגבהת בסמוך לאי מאלה הצפוני, ועד מדינת מפלט בתחומה של הודו או של אוסטרליה.

בטיסה הארוכה דרך אירופה, כולנו ביקשנו לשבת ליד החלון. הסיבה ברורה: נחיתה מעל האיים המלדיביים, כמוה כנחיתה בגן עדן. מחרוזת של איים ושוניות אלמוגים הטבולים במי טורקיז ירקרקים, מבעד לשכבת ענני כבשה ושמי תכלת – זה נוף מקסים, גם עבור מי שלא הצליח להירדם בטיסה של 10 שעות, כי נתפס לו הצוואר. כשישבנו דבוקים לזגוגית המטוס, מנסים לצלם מבעד לשלוש שכבות אטומות, שכבת ענני קומולוס וכנף של איירבוס, התרגשנו מאוד.
ההתרגשות פחתה מעט, כשהקברניט הכריז באנגלית שבורה שלא נוכל לנחות כעת והמשיך איתנו לסרי לנקה השכנה, שם חברת התעופה דאגה לנו למלון יום זול והטסה למלדיביים באישון ליל. אלה היו רק חלק מהתלאות שעברנו בדרך לגן עדן, אבל שומרת השער – המנטה הבוחנת – הצליחה להשכיח מאיתנו את כל התלאות באחת. אחחח, איזה אחת!

 

מעצמת תיירות שצמחה מתוך הים
המדינה, הרפובליקה של האיים המלדיביים, כוללת כ-26 אטולים של אלמוגים, שכל אחד מהם כולל עשרות או מאות איים ואיונים. מלונות נופש (רזורטים) נמצאים על-גבי רבים מהאיים לכל אורכה של המדינה, החל משנות ה-70. התיירות במלדיביים מתאפיינת בקצב רגוע, שקט ומופתי שאין להפירו. רמה גבוהה של מתקנים ושירות, ביחד עם תנאי מזג אוויר נוחים וים קסום – הפכו אותה למעצמת תיירות רומנטיקה, ירחי דבש וכיוצא בזה. עד כדי כך לוקחים שם את השקט ברצינות, עד כי יש רזורטים המקפידים שהספינות שמביאות לקוחות חדשים יעגנו בקצה רציף באורך של מאות מטרים, כדי שרעש המנועים לא יפריע ללקוחות שכבר מבלים במקום. וכמובן שהחלק התת-ימי, שהשקט יאה לו, תופס חלק נכבד מהתיירות במלדיביים.
גם בתיירות הספינות, המוכוונת ברובה לצוללים, שמים דגש על שירותיות גבוהה, שקט ושלווה. למשל: בניגוד לשאר הספינות בעולם, בהן מתארגנים לצלילה בספינת האם, ועוברים לדינגי, זודיאק או פנגה (כל מקום והשם שלו לספינת העזר הקטנה שממנה קופצים למים) – במלדיביים ציוד הצלילה כלל מגיע לאוניית האם. לשם כך יש את ה"דואני" – ספינת עזר לצלילה, שהיא גדולה ומרווחת ועליה משאירים את ציוד הצלילה וכל הבלאגן שהוא נושא עמו, לרבות המדחסים. מה שמאפשר לשמור על שקט ורוגע בספינת האם, בזמן שהצוות מכינים את הציוד לצלילה הבאה. גן עדן, אמרתי?

מסלולי ההפלגה מחולקים, כמו בצבא, לשלושה אזורים: האטולים הצפוניים, האטוליים המרכזיים והאטולים הדרומיים. בעוד שלכל אטול יש את היתרונות שלו, הרי שהאטולים המרכזיים הם הפופולריים ביותר, גם בזכות האטול המרכזי "ארי" (Ari Atoll) וגם, אולי בעיקר, בזכות הקרבה לבירה מאלה ולנמל התעופה הבינלאומי של המדינה.
את הצ'ק-דייב עם המנטה, ואת הצלילה השנייה, בילינו באטול מאלה הדרומי, במהלך ההפלגה דרומה. אבל כבר ביום הראשון הגענו למחוז חפצנו - אטול פלידהו (Felidhoo Atoll), לצלילות עם כרישים. הרבה כרישים.

 

ריקוף, טילה וגורון
לפני הצלילה הזו, כינסתי את הקבוצה אליי, וחילקתי ווים. וו, מיתר ותופסן, זה כל מה שאדם צריך – במלדיביים. לצוללים שהיו איתי זה נשמע בתחילה מיותר, והם היו ספקנים כשהפצרתי בהם, ונשבעתי שבקבוצה הקודמת שהדרכתי היה מי שהשתפך והתוודה שהוא "גילה את הצלילה מחדש" בזכות אותו סט מאולתר. ובכן, לאילתור הזה קוראים Reef hook באנגלית, או "ריקוף" כמו שקראנו לזה אנחנו וזה אביזר מותרות בעל חשיבות גבוהה. מטרתו – קיבוע הצולל לשונית במקום של זרם גבוה. לא כל צלילת זרם, מסתבר, היא צלילת "דריפט". יש מקומות שבהם דווקא רוצים לעצור מול הזרם, לנשום ברוגע מהווסת, לראות את העולם חולף לו ממול וליהנות מהזרם. את כל זה חשוב לעשות תוך הקפדה לא לפגוע בשונית האלמוגים או בבעלי חיים אחרים, ולהקפיד לנעוץ את הריקוף אך ורק בסלע חשוף, יציב וללא דיירי משנה. כמו כל דבר אחר בצלילה, צריך לדעת כיצד לעשות באביזר הזה שימוש בטוח, וכיצד לשמור על החי התת-ימי באותה נשימה. וגם בזו שאחריה.

אז עם הריקוף נעוץ בסלע, עם הזרם מכה בפנים, שורה של 16 צוללים עומדים וממתינים. ובסוף הם מגיעים. כריש לבן קצוות. כריש שונית אפור. 3 מובולות (מין מוקטן של מנטה) במסדר. להקת של פרפרונים. עוד כריש אחד. ועוד אחד. עוד ועוד ואז להקה של 15-20 כרישים, שגרמו לנו לנתק את הריקוף ולהיסחף ביחד איתם.

 

באותו ערב, כשהפלגנו לאטול ארי הזכור לטוב, ידענו שצלילה כזו לא תחזור. שאחרי מנטה בצלילה הראשונה, ולהקת כרישים אחריה – כבר עברנו את שיא הטיול ביום הראשון. למחרת ידענו שטעינו.

בארי אטול חיכינו להיילייט מקומי, ואולי אחת הצלילות הנחשבות בכל המלדיביים:   קו-דארה טילה (Kudah Rah Thila). טילה – Thila – זה השם המקומי לגבעת אלמוגים, שכמעט מגיעה עד לפני השטח. בקו-דארה יש כמה כאלו אחת ליד השנייה, וביניהן עושר אדיר של דגה, שכמוהו לא ראיתי כמעט בשום מקום אחר. בין מספר להקות של לוטיינים, ולהקה ענקית של אלפי כחלים, צללנו והתמוגגנו מהשפע האדיר הזה, גם בלי כריש או מנטה אחת לרפואה. לפתע תנועה מתוזמנת היטב של כל הדגים בים, ושלושה דגי טונה זריזים עטו מהכחול, לכדו מה שהצליחו, ונעלמו שוב, משאירים את המקומיים להמשיך בחייהם, עד הפעם הבאה. בראש הטילה, ממש לפני חניית הבטיחות, עצרנו מול מקבץ של למעלה מ-10 שושנות ים זו לצד זו, מנסים לצלם את היפה ביותר בלי שאף צולל ייכנס לפריים. משימה קשה לכל הדעות.

כשחזרנו מהצלילה הודיע הקפטן של הספינה שכריש לווייתן שוחה באזור, ושספינה נוספת כבר לידו, משנרקלים איתו. כשהגענו ללגונה שבה הוא דווח, הבנו ש"ספינה נוספת" זה לא ההגדרה הנכונה. לא אגזים אם אומר ששנירקלנו עם כריש לווייתן, ביחד עם עוד 100 משנרקלים מספינות אחרות. מובן שהבלאגן היה גדול, אבל הכריש – גדול עוד יותר, וזה למרות שהוא בעצם רק גורון חמוד.

אחרי כריש הלווייתן, לא ידענו אם הספארי הזה יוכל עוד להפתיע אותנו. כמה מתוקה היא אי הידיעה... שתי נקודות שיא עוד היו לפנינו:

מאיה טילה (וטילה, אתם כבר זוכרים...) זה האתר הכי נחשק לצלילת לילה במלדיביים. מתחילים מראש הטילה, בעומק 8 מטר, וגולשים לאט אל המדרון, כדי לקבל קצת הגנה מהזרם. לילה מסביב, רק אורות הפנסים מפרים את האפילה. וגם אורות הפנסים של הקבוצה ההיא, והקבוצה הזו, וכל הקבוצות ששנירקלו הבוקר עם הגורון שלנו. אבל ככה זה כשאתה פופולרי, ומאיה, אין מה לדבר, היא ממש מלכת הכיתה. על מדף סלע צב מנמנם. על קיר אנכי מחבטן גדול נדבק כמו טפט, חופר בתוך סדק להוציא משם סרטן שערב לחכו. אבל אז הגיעו הציידים: כריש לבן קצוות, ביום ביישן ובלילה הוא טורף. כשטיפסנו לראש הטילה, גילינו לאן עפים הכרישים כשהים חשוך: עשרות רבות של כרישים ראינו בצלילה אחת, ממרחק קרוב, מתמרנים מולנו בעודם תרים אחר טרף. גם מחבטנים משוטטים על ראש הטילה, נוברים בחול לחפש מזון, וכשנמאס מכל אלה תמיד אפשר לחפש בקטן: סרטנים יוצאים לשוטט, חבצלת ים שביום נראית כמו שיח, בלילה מטיילת ועוד הפתעות.

 

מנטות בים, מנטות מחול
לחלק גדול מאיתנו, נקודת השיא הגיעה מהכיוון הכי צפוי שאפשר: מנטה פוינט. אחרי פטרול קצר לאורך מדרון רדוד, הלוך וחזור בציפייה דרוכה, הן הגיעו. סך הכל מנינו כ-4-6 מנטות ענקיות, עם מוטת כנפיים של לפחות 4-5 מטרים כל אחת. והן באו כדי להישאר. ומה יש להן לחפש ב"רנ-דה-וו" השכונתי? כמובן, מזון.
המנטה ריי הוא הגדול במחבטנים (מסדרת הבטאים, עליה נמנים חתולי הים, עטלפי הים, המנטות ודומיהם). מוטת הכנפיים של שיאן גינס עשויה להגיע לכדי 9 מטרים, ומשקלה לכשלוש טונות. למרות גודלה העצום, זה יצור שליו מאין כמוהו, שנע באציליות וניזון מפלנקטון. הפלנקטון שמהווים את מזונו הם סרטנים זעירים, זחלים של דגים וחסרי חוליות, ביצים ותוצרי רבייה הנסחפים במים, וגם דגיגים זעירים הנעים עם הזרם. את כולם גורפת המנטה דרך פיה הפעור, הנמצא בקצהה הקדמי ולא בגחונה, תוך שהיא נעה קדימה מול הזרם. המים חולפים דרך פיה ויוצאים מפתחי הזימים, בעוד שהפלנקטון נלכד במסרקנות הזימים שלה, משם היא גורפת אותו עת שפיהה סגור. שתי ה"קרניים" הנמצאות משני צדי פיה, מסייעות לה לנתב את שטף המזון אל היעד, ובעת שהיא לא ניזונה הקרניים מגולגלות ומכונסות בעצמן. תנועות ה"סלטה" – גלגול מעלה בתוך המים, זה פשוט תנועת גריפה מהירה בתוך ענן פלנקטון צפוף.
לעתים קרובות ניתן לראות על גופן דגי דבק נצמד (רמורה), אשר סנפיר הגב שלהם משמש אותם ככרית הדבקה, והם תופסים טרמפ על מנטות או דגים גדולים אחרים (וגם יונקים או צבי ים) וניזונים משאריות שלהם.
אחרי שעה של התרגשות מסעירה מתחת למופע של המנטות, החלו הצוללים לעלות בזוגות ובדקות הבאות אחרי שעלינו לספינה, המלדיביים כבר לא היו מקום שקט או שליו כמו בעבר.