לעזוב את מוזמביק

לעזוב את מוזמביק

אני לא יודע איך נשארתי במוזמביק כל-כך הרבה זמן. התכנית היתה לנסוע לנקות את הראש לכמה חודשים, לצלול כמה שיותר ועל הדרך לסיים את קורס הדייבמאסטר. פתאום מצאתי את עצמי, כמעט שנתיים אחרי, מנהל מועדון צלילה, יושב בבקתת עץ מול האוקיינוס ההודי עם בקבוק בירה ביד ומנהל משא ומתן עם עורכת דין מקומית לרכישת שטח אדמה. השאלה המתבקשת, אולי, היא איך המרתי את אורח החיים השלו לחוף הים בהמולת הכרך של גוש דן?

היום, כאשר אני מזכיר בשיחה את מוזמביק, מפתיע אותי לגלות את מספר האנשים המכירים את המדינה האפריקאית, שאינה מהווה יעד פופולרי - בלשון המעטה - לתייר הישראלי הממוצע. כל אדם שני מכיר קרוב משפחה או עמית למשרד שנסע לשם לירח דבש או לחופשה אקזוטית. לאחר מספר שאלות מתברר, כמעט תמיד, כי הכוונה היא לזנזיבר. האמת (המתוקה עדיין), היא שלמדינה המרוחקת כ-3,000 ק"מ מן האיים הטרופיים של זנזיבר מגיעים מעט תיירים באופן יחסי, ובכללם גם הישראלים. עובדה זו, בשילוב תנאים אקולוגיים מיוחדים ואוכלוסייה ידידותית להפליא, הופכים את מוזמביק לגן עדן לצוללים.

קשה להאמין, אך המדינה השלווה והחייכנית הזו היתה שרויה במלחמת אזרחים עקובה מדם, שהפכה אותה למובלעת מבודדת בתוך היבשת השחורה משך שנים ארוכות. ב-1975 ניתנה למוזמביק - עד אז מושבה פורטוגזית - עצמאות מידי ממשלת המהפכה בליסבון. בעידודן של רודזיה (זימבבווה כיום) ודרום-אפריקה, החלו פלגים שונים במדינה להילחם אחד בשני. כמעט מיליון בני אדם נהרגו בקרבות, ורבים אחרים נותרו קטועי גפיים כתוצאה ממוקשים. המאמץ הבינלאומי לנקות את המדינה ממלכודות המוות הללו, ברבות הימים, טמן בחובו את ההבטחה לעתיד טוב יותר, וכיום מוזמביק היא אחת המדינות הבודדות באפריקה הנקייה לחלוטין ממוקשים. הפסקת האש נכנסה לתוקף רק כעבור 15 שנה של הרג, ב-1992. כיום כמעט שאין זכר למלחמה, וכינויה של המדינה בפי המקומיים: A Terra da boa gente – ארץ האנשים הטובים, מסביר את עצמו. בשל המחסור רב השנים במזון, כמעט כל בעלי-החיים היבשתיים במדינה ניצודו על-ידי האוכלוסייה המקומית.  מתחת למים, לעומת זאת, השתמר עולם מופלא ושוקק חיים.

במסעותיי מסביב לעולם שמעתי מדי פעם על המדינה המשונה הזו מפי צוללים ותיקים, שסיפרו סיפורים כמעט דמיוניים על שפע אדיר של חיים ימיים. כיוון שבכל מקום אליו הגעתי השכלתי לפספס את עונת כרישי הלווייתן, ולרחף במים לצד מנטה סומן אצלי כיעד בעל חשיבות עליונה – גיליתי עניין. תוך שבוע מרגע קבלת ההחלטה הייתי על מטוס בדרכי ליוהנסבורג, ומשם אל תוך נבכי היבשת השחורה - בידיעה שעוד כמה ימים אצלול לצד יצורי ענק עליהם פנטזתי במוחי ספוג החנקן. המציאות, כמו תמיד, התעלתה הרחק מעבר לכל חלום רטוב.

מוזמביק שוכנת לחופו של האוקיינוס ההודי, בצדה המזרחי של יבשת אפריקה. רצועת החוף של המדינה, שאורכה 2,000 ק"מ, תוחמת עם האי מדגסקר את תעלת מוזמביק. התנגשות הזרמים השונים המתועלים למעבר הצר יחסית יוצרת מערבולות, השואבות כמויות אדירות של מזון מקרקעית האוקיינוס. הסביבה העשירה בזואופלנקטון הופכת את רצועת החוף של מוזמביק, הלכה למעשה, לחדר אוכל אוקייני של דגים ויונקים ימיים. המפורסמים שבהם הם כרישי הלווייתן והמנטות. את חופיה של מרכז המדינה מאכלסת חמישית(!) מאוכלוסיית כרישי הלווייתן העולמית, ומספר שיא של מנטות (מעל 1,400 פרטים). כרישים, דגי דקר ענקיים, יחד עם דולפינים, צבים, ובעונת החורף גם לווייתנים גדולי-סנפיר, משלימים את הפסיפס אשר הופך את מוזמביק לאחת מתצוגות הענקים הימיים המרשימות והמגוונות הזמינות לצולל הסקרן.

תופעות מעין אלו, התאספות מרובה של בעלי-חיים ימיים באזור גיאוגרפי ספציפי, מוכרת לצוללים ממקומות שונים בעולם – דוגמת מרוץ הסרדינים בדרום אפריקה או עונת החיזור של הדיונון הענק במערב אוסטרליה. באזור זה, למשל, מתרחשת השרצה (Spawning) של אלמוגים כשבוע לאחר מילוא הירח של חודש מרץ או אפריל, תופעה המושכת לאזור מספרים גדולים של כרישי לווייתן, שנשארים לשייט באזור כשלושה חודשים. אך אלו הן תופעות עונתיות, ולעומתן נותרת אוכלוסיית כרישי הלווייתן והמנטות במוזמביק קבועה פחות או יותר לאורך כל השנה. המערבולות בתעלת מוזמביק מרוכזות ברצועת חוף מצומצמת של כ-200 ק"מ, בין זאבורה (Zavora) בדרום ופומנה (Pomene) בצפון. במרכזה של רצועה זו נח בין הדיונות הזהובות, לצד מי הטורקיז של האוקיינוס, כפר הדייגים הקטן טופו (Tofo), המרוחק כ-16 ק"מ מעיר המחוז אינהמבאנה (תנסו להגות את זה – אין-האם-באן-אה) בה שוכן גם שדה תעופה קטן, אליו יש טיסות ישירות מיוהנסבורג. החל מסוף שנות ה-90 הוקמו מספר מועדוני צלילה, בתי הארחה (לודג'ים) ומלונות קטנים, על-מנת לספק לצוללים יודעי דבר ותיירות עונתית מדרום אפריקה את האפשרות לפגוש מקרוב את הענקים הימיים. פריחת תיירות הצלילה באזור סייעה למקומיים להתגבר על קשיי הפרנסה והחיים שנבעו מהמלחמה. רוב העסקים נמצאים בבעלות זרה ומותאמים לתייר המערבי.

האוקיינוס ההודי היה משך שנים מקור בלתי נדלה למזון  עבור האוכלוסייה המקומית ותו לא. הכינוי הרווח לאדם הלבן במוזמביק הוא מאלוּנְגוֹ – הקצף הבא מן הים. הכובשים הפורטוגזים, שהגיעו בספינותיהם אל החופים המוצפים עצי קוקוס, הופיעו כמו חייזרים לבנים מבין הגלים. כמוהם, הצוללים ההרפתקנים שהיו פוקדים את האזור מדי פעם עם אופרציה שלמה מקופלת בתוך נגרר נדמו בעיניהם למאלונגו מאלוּקוֹ – לבנים משוגעים. לא עלה על דעתם כי ניתן לרדת אל מתחת למים ולחזור בלי דגים. עם השנים התחילו להבין במוזמביק שמשאב תיירותי זה הוא מקור הכנסה משמעותי, והחלו לטפח את תרבות הצלילה. בכל מחוז יש רשות ימית, האוכפת סטנדרטים בטיחותיים, כך שעל אף היותה מדינת עולם שלישי, סטנדרט הבטיחות - הן מחוץ למים והן בזמן הצלילה - הוא מחמיר וזהה לזה הנהוג בדרום אפריקה. תעשיית הצלילה (המצומצמת) במדינה הפכה במהרה למעין "היי-טק" מקומי, שכן לעובדי המועדונים מובטחת פרנסה קבועה ותנאים טובים לאורך השנה. בתקופת עבודתי במועדון הכשרנו מספר מדריכים מקומיים. ההתחלה לא היתה ברורה מאליה, כאשר משך שלושה שבועות היה עלינו ללמד אותם תחילה כיצד לשחות. כעבור חצי שנה הם הפכו לצוללים מדופלמים, ובשנה שעברה הוסמך אחד מהחניכים כמדריך, המוזמביקני השני שהצליח להגיע להישג הזה (הראשון, קרלוס, היה אחד מהמדריכים שלי וכיום עומד בראש ארגון לשימור הסביבה הימית במדינה).

מנטות ותחנות ניקוי

באזור זה של החוף האפריקאי חיה אוכלוסיית כרישים מגוונת (למרות שמאמצים בלתי נדלים של ספינות דיג מן המזרח הרחוק פועלות לצמצם אותה – אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת), ואחד מן הקרבנות המועדפים עליהם היא המנטה, אותה ניתן לתקוף מאחור ב-"שטח המת" שלה. רוב הפרטים נושאים סימני נשיכה, עדות להתקפות כרישים, שהן חלק בלתי נפרד ממארג החיים באזור. כמו כן, במהלך חייהן נצמדים למנטות מיני טפילים. בעוד קפיצות מחוץ למים, המוכרות לנו בעיקר אצל המובולות (Devil rays) הקטנות יותר הן אמצעי לתקשורת, קיימת סברה כי  זהו גם מאמץ להסרתם. המנטות, עם זאת, פיתחו יחסים סימביוטיים עם חלק מדגי השונית, הדומה לשיתופי הפעולה המוכרים לנו בין דגי השונית והשושנון. המקום בו מתרחשת התופעה הייחודית הזו נקרא "תחנת ניקוי", וכשמה כן היא. המנטות מגיעות לתחנות הניקוי הללו מדי יום, וזהו המקום האולטימטיבי לחזות בחיה האצילית הזו. על אף שבדרך-כלל פרטים בודדים אינם נצפים בתחנת הניקוי משך יותר משעה, באזור זה של מוזמביק נצפו מנטות שחגו באזור למעלה משש שעות. הדגים השונים נצמדים לגופו של היצור הענק, כשלכל דג תפקיד ספציפי ואזור שונה בגוף המיוחד לו. הדגים ניזונים מן הטפילים ועוזרים למנטה לנקות את גופה. כמו כן, מסייעים הדגים בניקוי פצעי הנשיכה של הכרישים ומזרזים את תהליך ההחלמה. כך למשל, אחראים דגי דפדוף הפסים על אזור הפה, דגי יולית מקבלים את הזימים ואילו הפרפרונים מתמסרים לניקוי ואיחוי הפצעים. עם איזון טוב ושליטה ברצון האינסטינקטיבי לרדוף אחרי המנטות, אפשר לרחף לצדן בתחנות הניקוי משך זמן רב. זו חוויה מהפנטת, שנכנסת בקלות לרשימת הרגעים הגדולים של כל צולל. חשוב רק לא לשכוח להציץ במד הלחץ מדי פעם. ממחקרים שנעשו באזור עולה, כי כ-80% מאוכלוסיית המנטות באזור הן נקבות ורובן המכריע בגיל בשל לרבייה. לאחר שנים של מחקר, הצליחו המדענים היושבים בטופו לקבוע לראשונה בהיסטוריה של המדע הימי כי רצועת חוף מצומצמת זו של מוזמביק היא אזור רבייה ייעודי ליצורי הענק. עובדה זו עשויה להסביר את ריבוי הפרטים באזור.

הדג הגדול בעולם

כריש הלווייתן הוא הדג הגדול בעולם, ובדרך-כלל נוצר בלבול בנוגע לזהותו – האם הוא כריש, או לווייתן? ובכן, זהו כריש, ואת שמו הוא מקבל מדמיונו ליונק הענק, בשל גודלו ובשל העובדה שהוא ניזון מפלנקטון בלבד. הוא עשוי להגיע לאורך של עד כמעט 18 מ' ומשקל של כ-30 טונות. הם מגיעים לבגרות מלאה לאחר שלושים שנה לערך, ואילו באזור טופו נצפים בעיקר פרטים צעירים, שאורכם הממוצע הוא "רק" 10-12 מ'. עובדה זו מצביעה על חשיבותו של האזור במהלך התבגרותו של הכריש, ומימיו העשירים בפלנקטון מספקים אולי הסבר למציאותם של פרטים כה רבים באזור מצומצם, על אף שכריש הלווייתן הוא חיה בודדה מטבעה שאינה נצפית בלהקות. ישנם ימים בהם נצפים עשרות פריטים ברצועת חוף של כשני ק"מ, וכל אחד מהצוללים יכול לבחור לו כריש "אישי" שלו. בימים אחרים לא רואים אפילו כריש אחד, אך ברוב ימות השנה אפשר להמר על שניים-שלושה כרישים ביום צלילה לפחות. חלק מהצוללים אותם הובלתי קפצו למים פעם או פעמיים עם היצור הענק, ולאחר מכן העדיפו להישאר בסירה. הרוב המכריע לעומתם, קפץ, תרתי משמע, על כל הזדמנות שהיתה לו לשחות עם הדג הגדול בעולם. אני יכול להבין אותם – לולא הייתי צריך לפקח עליהם מהסירה, הייתי מצטרף אליהם במים. על אף גודלו העצום אין כל סכנה בשחייה לצדו – אפשר לומר שאנחנו מדגדגים לו את קצה הסנפיר. כל עוד שומרים על מרחק מינימלי של שני מטר מצדדיו ונמנעים מלגעת בו ולשחות לפניו, אפשר להעביר עמו דקות ארוכות על פני המים טרם שיצלול וייעלם.

 

בחזרה למוזמביק

בשלב מסוים מאסתי באורח החיים החלומי אך השגרתי למדי, והחלטתי לחזור לארץ. בחרתי לרדת לאילת, לקיץ של עבודה מאומצת, בה פגשתי מאות צוללים ששיבחו והיללו את סיני כיעד הצלילה האהוב עליהם, "הכי טוב בעולם". כשהתעניינתי אצל חלקם מעט יותר, התברר לי כי ראס מוחמד הוא המקום הרחוק ביותר אליו הגיעו בטיולי הצלילה שלהם. מהר מאוד הבנתי שאני מוכרח לחזור למוזמביק, לפתוח את העיניים לחבריי הצוללים ולחלוק איתם את עולם האגדות האפריקאי, בו ניתן לשחות לצד מפלצות ענק מבלי לחשוש. פניתי לחברת "מעבר לים" ועד מהרה התקבצו להם 11 צוללים וצוללות ישראלים, שחלקם הגיעו במיוחד מברזיל ומגרמניה על-מנת להצטרף למשלחת הישראלית הראשונה למוזמביק, שיצאה לדרך בעיצומו של יום לוהט במיוחד באוגוסט האחרון.

מכבשן הקיץ הישראלי נחתנו הישר לחורף של חצי הכדור הדרומי, כאשר סופת ברד קידמה את פנינו ביוהנסבורג. ההסקה במלון עבדה שעות נוספות ומארחינו הדרום אפריקאיים דאגו לכל פרט קטן, כך שהצלחנו להעביר את הלילה בנעימים. למחרת בבוקר התבהר מזג האוויר, ועלינו על טיסת ההמשך למוזמביק. כעבור קצת יותר משעתיים נחתנו בשדה התעופה המקומי. פרקנו את הציוד במועדון, שתינו בירה מקומית מול הים, ואחרי ארוחת ערב מסורתית מלאה כל טוב שבישלה לנו סוניה, אחת המאמות המקומיות, המשכנו להתארגנות בחדרים לקראת יום הצלילה המפרך שחיכה לנו למחרת. אך תכניות לחוד ומציאות לחוד. אותה סערה מדרום אפריקה עשתה את דרכה אלינו במעלה היבשת, וגלי הענק שנשברו קרוב לחוף לא איפשרו לנו לצאת עם הסירות. תוך חצי שעה אירגן צוות המועדון את כל האנשים על שני רכבי שטח ויצאנו אל הלגונה, אזור רדוד בו נפגשים מי-ים ומים מתוקים, והגישה אפשרית מן החוף. האזור המוגן מגלי האוקיינוס מהווה קרקע פורייה למיני יצורים כגון סוסוני ים, פרוגפיש קטנים וצעירים, ויצורים אחרים המתקיימים רק בסביבה ייחודית זו. בדרך-כלל אין המועדון מציע את הצלילה הזו, בשל הלוגיסטיקה הכרוכה בכך וכן בשל משטר הגאות והשפל, המאפשר חלון זמנים מצומצם מאוד לרכבי השטח בטרם לא יוכלו לעבור. כך זכינו למה שנקרא Muck dive מבלי שציפינו לכך, וכל הטוב היה עוד לפנינו.

חיכינו בסבלנות עד שתעבור הסופה – נסענו לסייר באינהאמבאנה, עיר  המחוז הקולוניאלית, יצאנו לטיול טרקטורונים וכשהגיע הזמן המתאים והיה אפשר להוציא את הסירה בבטחה יצאנו אל הדרך. את הסירות מוריד הטנדר בתוך המים ישר על החוף, ומשם צריך לדחוף אותן קצת, ולחכות לקריאה של הסקיפר לקפוץ פנימה. הגלים שעוד נותרו  מעט גבוהים מהסערה הפכו את היציאה הראשונה לחוויית אקסטרים. גם הראות אותו בוקר, שמונה מטרים בלבד, היתה נמוכה מן הממוצע (10-12 מ'), אבל כל זאת לא הפריע לנו לראות צבים, דקרי ענק והכי חשוב - מנטות!

עבור רובה המכריע של הקבוצה המטרה המוצהרת בטיול היתה כרישי הלווייתן, ובמהלך ההפלגה בין אתרי הצלילה התגייסו כולם לעזרת הצוות באיתורם. כיוון שהתפצלנו לשתי סירות (השאיפה היא תמיד לשמור על קבוצות קטנות), בחזרה מההפלגה, אחרי ארוחת צהריים ושיזוף קל על מרפסת המועדון, התפתח ויכוח בין שתי הקבוצות, כאשר כל אחת טוענת למספר גדול יותר של כרישי לווייתן  עמם שחתה. בערבים יצאנו לאכול, וניסינו את כישרוננו בבישול מאכלי ים, וקינחנו בישיבה על מרפסת תוך צפייה בלווייתנים הקופצים מן המים. עד שעזבנו את טופו הספקנו לראות כעשרה כרישי לווייתן, המוני לווייתנים שעשו את דרכם עם צאצאיהם הטריים במעלה החוף טרם שיחזרו למים הארקטיים הקרים והעשירים במזון. באחד הערבים קפצנו ללודג' בו שוכנת תחנת המחקר, ושמענו הרצאה מפי אחד המדענים העובדים שם על הסביבה הימית והאיזון האקולוגי אותו הם נלחמים לשמר.

אחרי מספר ימי צלילה בטופו ארזנו את הציוד ונסענו דרומה, כשעה וחצי למפרץ המבודד של זאבורה. המקום היה מאז ומתמיד אתר דיג פופולרי לדרום אפריקאים, ולפני מספר שנים גילו אותו גם הצוללים ובמקום נפתח מועדון יחיד. בידודו של האזור ומיעוט הדייגים היחסי בו עזרו לשמר סביבה פראית, בה כמויות הדגה עצומות. באתרים העמוקים נתקלנו בזרמים חזקים אשר הקשו על הצלילה, ועם זאת הצלחנו לחזות בכמה מראות יוצאי דופן: צב ומחבטן גדול  נלחמים על תורם בתחנת הניקוי, ובדרך למעלה להקה של דגים שסביבה חגו בשני מעגלים להקת ברקודות ענקית ולהקה של דגי טונה. בתוך כל אדרנלין הציד הזה עשינו את דרכנו אל עבר פני המים. פנינו לתחנות הניקוי באתרים הרדודים, כאשר בשלב מסוים כבר "נמאס" לרובנו מהמנטות, והעדפנו להתמקד בחיי המקרו באתרים: רקדניות ספרדיות, חשופיות מסוגים שונים (בזאבורה אותרו למעלה מ-120 סוגים שונים של חשופיות!) ועוד, בזמן שמעלינו חגות המנטות בלי הפרעה. הצלחנו לראות גם כמה כרישים חמקמקים בין לבין, אך הבשורה הגדולה ביותר עבורנו היתה כאשר איתרנו נקבת לווייתן ביחד עם בנה הצעיר, נחים בלי תזוזה על פני המים. האמיצים שבינינו קפצו מהסירה והחלו שוחים לאט לאט ובלי להשפריץ יותר מדי לעברם, וזכו למפגש קרוב עם אחד היצורים המרשימים בטבע, רגע לפני שצללו ונעלמו במעמקים. ניסינו לפגוש את יונקי הענק האלה עוד כמה פעמים במהלך הטיול, אולם בישנותם מנעה מאיתנו להתקרב אליהם בדרך-כלל והם היו נעלמים מן העין לפני שהספקנו להתקרב. ביום האחרון הצלחנו שוב במשימה – כשלווייתן בוגר עובר חמישה מטרים מתחתיך במים, זה רגע בחיים שאי אפשר לשכוח. אחרי  שמונה ימים עמוסים, מייגעים ומרגשים, עזבנו שוב את מוזמביק. חלקנו המשיך לספארי יבשתי בפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה, חלקנו חזר הישר לשגרת יומו בארץ.

אני חושב שבדיעבד, אם באמת היתה סיבה אחת טובה לעזוב את מוזמביק, הרי היא שרק כך יכולתי לחזור אליה שוב.

 

 

מוזמביק   עונה מומלצת לצלילה: כל השנה. נובמבר–מאי: קיץ חם ולח, טמפ' המים 26-30 מעלות צלסיוס, עונה טובה לכרישי לווייתן ומנטות. יוני-אוקטובר: חורף, נעים במהלך היום וקריר בערב. טמפ' המים 19-24 מעלות, עונה טובה ללווייתנים ומנטות. שפה מדוברת: פורטוגזית, אנגלית בסיסית באזורי התיירות.