המסע שלי לחוג הארקטי

המסע שלי לחוג הארקטי

צלילה מתחת לקרח בים הלבן בחוג הקוטב הצפוני אני צלמת מקצועית ביבשה וצלמת מתחילה מתחת למים. אל לפלנד הגעתי כדי לצלול עם הלווייתנים הלבנים – הבלוגות – ולצלם אותם מתחת למים. לא היתה לי הכשרה לצלילה מתחת לקרח, ואפילו עם חליפה יבשה לא צללתי לפני כן, אבל התשוקה שלי לצלם את הלווייתנים היתה כל-כך חזקה, שלא הסכמתי לוותר.

להלסינקי הגעתי בטיסה ישירה מישראל, אבל זה החלק הישיר היחיד של המסע הזה. משם המשכתי כשעה בטיסה צפונה לקוסומו (Kuusamo), עיירה בצפון פינלנד, במחוז אולו (Oulu) שבאזור לפלנד. שם עלינו לאוטובוס ונסענו עוד כשבע שעות , לתוך רוסיה. כמו בסרטים על רוסיה מפעם, עמדנו במעבר גבול שומם וערכו לנו בדיקות שנמשכו כשעתיים. בסך הכל קבוצה של 10 אנשים שבאו לצלול... בחוג הארקטי.
בזמן הנסיעה והבדיקה בגבול היתה לי הזדמנות לבחון את חבריי לקבוצה, איתם אבלה את השבוע הקרוב. צוללים משוגעים מכל העולם: ליידי בריטית בת כ-65, צלמת חובבת (וקצת מסובבת). איש עסקים בן כ-60 מסין – בעל עסק מצליח ואדם חביב למדי. פולני צעיר – צלם, אומן ומוסיקאי. שני דרום-אפריקניים – שאינם מצלמים, אך באו לצלול בשביל הכיף. שני סינים נוספים – אחד לא דובר אנגלית והשני מתרגם סימולטני. בחור מהונג קונג שהגיע למסע כהכנה לקראת צלילה בקוטב הצפוני עצמו – כבוד!
 ואני – צעירת הקבוצה, בת 30 בדיוק, מישראל.

לאחר חציית הגבול, חיכתה לנו משאית ל"הובלת אסירים" שמזכירה את המשוריינים בדרך לירושלים. קובייה על גלגלי ענק, שנוסעת על גבי השלג. נסיעה של שעה בתוך יער חשוך.

כשהמשאית עצרה בסמוך לאכסניה, מצאנו את עצמנו פתאום בתוך גלויה: כפר קטן מעץ, כביכול על שפת הים, אבל בעצם הכל מסביב קפוא ולבן. בתוך האכסניה חיכו לנו קבלת פנים והצגת הצוות שכלל את מדריכי הצלילה, מנהל המקום, מנהל מועדון הצלילה והטבחים. הרמנו כוסית חגיגית וקיבלנו את החדרים, לנוח קצת מכל הנסיעות.

את הבוקר הבא פתחנו בארוחה נהדרת עתירת שומנים, שלאחריה נערך תדרוך מלא לגבי הקורס - קורס צלילה מתחת לקרח. אחד התנאים לקבלה לקורס הוא ידע וניסיון בצלילה בחליפה יבשה. מאחר שאין לי ניסיון עם צלילה בחליפה יבשה, הייתי צריכה לעבור גם קורס צלילה בחליפה יבשה. כך יצא שבשבוע אחד הייתי צריכה לעבור שני קורסים וללמוד להשתלט על המצלמה מתחת למים. החבר'ה הופתעו שאני לוקחת על עצמי כל-כך הרבה, אבל התשוקה שלי לצלם את הלווייתנים היתה כל-כך חזקה וכבר הייתי קרובה כל-כך למטרה, שלא הסכמתי לוותר.

במסגרת ההסברים לימדו אותנו מה זה מיינה (Maina) – חור בקרח שיוצרים על-ידי קדיחת שלושה חורים, ואז מנסרים עם מסור ידני או חשמלי מנקודה לנקודה. את המשולש הפנימי מחלקים לשלושה חלקים, מוציאים מהמים ומניחים בכל פינה של המשולש כדי לסמן אותו, כך שבמקרה שיורד שלג יודעים איפה החור. אגב, עובי הקרח הוא כחצי מטר.

במהלך הקורס למדנו גם לעבוד מול משגיח (Tender) – שהוא איש הקשר של הצולל מחוץ למים, אליו מחוברים באמצעות חבל. התקשורת נעשית על-ידי משיכת החבל. לדוגמה: משיכה אחת מסמנת – OK. במקרה של מצב חירום – ארבע משיכות או יותר. כאשר החיבור לחליפה היבשה קופא, למשל, ומזרים אוויר ללא הפסקה לחליפה (מה שגורם לצולל לעלות ולהידבק לקרח ללא יכולת לרוקן את האוויר או לזוז) - מסמנים למשגיח והוא מושך את הצולל מהמים. במקרה כזה, הצולל, כמו ספיידרמן - הולך הפוך על הקרח מלמטה עד ליציאה מהמיינה.

אחרי כל ההסברים יצאנו לקבל ציוד. רוב המשתתפים הגיעו כבר עם ציוד פרטי שלהם, מוכנים למשימה. עבורי זו הפעם הראשונה ואני מקבלת ציוד שכור. רק ללבוש את הציוד לקח לי כחצי שעה. שלוש שכבות של בגדים תרמיים, מעליהם אוברול מפוך ומעליו - החליפה היבשה. מכיוון שלא הותאמה לי אישית ואני לא ממש גבוהה, החליפה היתה קצת גדולה עליי והיה לי קשה להתאים אותה. אבל לא נורא. המטרה, הרי, היא הלווייתנים!

העמסנו את הציוד הכבד ויצאנו לשטח על סקידו (Skidoo) - אופנוע שלג שסוחב מזחלות ועליהן הציוד והצוללים. נסיעה של כרבע שעה בטמפרטורה של -10 מעלות, כשהרוח החזקה והקרה מכה על פנינו, אל לב הים הקפוא.

הגענו לשיירה של ביתני עץ ממוספרים. הביתן מחומם על-ידי תנור בערת עץ, המאפשר חימום הגוף וייבוש הציוד לאחר הצלילה. כל שלושה מטיילים קיבלו ביתן כזה. בתוך הביתן הכנו את הציוד. קיבלנו משקולות ומיכלים ולאחר מכן התאספנו בביתן הראשי לתדרוך צלילה. בזמן התדרוך, הסקידו לקח את הביתנים הממוספרים, כל אחד למיינה שלו. ואני הרגשתי שהצלילה שכל-כך חיכיתי לה, קרובה מתמיד.

לאחר התדרוך הלך כל אחד לביתן שלו והתארגן לצלילה. באותו יום ספציפי ליווה אותנו שלג שירד ללא הפסקה. נעמדתי ליד המיינה שלי לבושה מכף רגל ועד ראש, מביטה בחור השחור שבאמצע הלבן האינסופי שמסביבי. חור לא גדול במיוחד, שאליו אני אמורה להיכנס, והוא הדרך היחידה שלי חזרה לעולם שלנו. מד הלחץ הפנימי שלי קצת עלה.
נבחרתי להיכנס ראשונה, מאחר שהייתי צריכה לעבור את קורס החליפה היבשה. המדריכים התנהלו באופן מאוד מקצועי וגם חברי הקבוצה היו מאוד סבלניים כלפיי וזה עזר לי להרגיש יותר בנוח. טמפרטורת המים היתה 2- מעלות (מי ים קופאים בטמפרטורה יותר נמוכה מ-0). אמנם הגוף מכוסה בחליפה, אבל כיסוי הראש וכפות הידיים אינם יבשים, כך שכשנכנסים למים מרגישים היטב את הקור. לאחר דקה כבר לא מרגישים כלום.

ירדתי עם המדריכה אל מתחת לקרח ולאחר שהתגברתי על הלחץ, על בעיות האיזון, על הקור, ועל שליטה בציוד הלא מוכר, התפניתי ליהנות מהצלילה. לפתע שמתי לב שהכל סביבי ירוק. מעליי ראיתי קרן אור יפהפייה שחדרה מבעד לחור המיינה וחתכה את המים. מחזה מקסים. הצמחייה היתה מורכבת ברובה מאצות חומות גדולות ומול פניי חלפה לה מדוזה יפהפייה שצבעיה התחלפו. על הקרקעית היו בעיקר דגיגים קטנים בודדים.

בתום היום הזה הייתי מוכנה למטרה שלשמה הגעתי: המפגש עם הבלוגות.

בבוקר המפגש עם הלווייתנים התרגשתי מאוד. לאחר ארוחת בוקר מהירה וחצי שעה של לבישת הציוד, יצאנו לדרך. במרחק נסיעה של כ-10 דקות מהאכסניה נמצא האזור בו נמצאים הלווייתנים. זוהי שמורת טבע ענקית טבעית, בה מדריכים מטפלים בלווייתנים ומאכילים אותם. עליתי על הציוד הכי מהר שיכולתי, כדי להיכנס למים.

הלווייתנים כאן הם לא לגמרי טבעיים למקום, למרות שזו סביבת המחייה שלהם. שני זכרים גדולים ונקבה אחת הובאו למקום בשיתוף בין האקדמיה הרוסית למדעים ומועדון צלילה מקומי, על-מנת לתמוך באוכלוסיית הבלוגות בים הלבן ולהרחיב את אזור המחייה של המין.

 

כשנכנסתי למים ראיתי את היצורים המקסימים הללו שוחים אליי ובודקים אותי מקרוב. מסתבר שהם מאוד אוהבים מגע וסקרנים. אחד אף הגיע אליי ופתח את פיו כדי שאלטף אותו בלשון. ניסיתי להתרכז בצילום תמונות טובות, על אף שהלווייתנים הסיחו את דעתי והחליפה היתה מאוד מסורבלת והקשתה עליי.

לווייתן הבלוגה - או הלבנתן הלבן, כפי שהוא נקרא בעברית - הוא לווייתן קטן יחסית. אורכו מגיע עד חמישה מטרים, ובכך הוא גדול יותר ממרבית הדולפינים,  אך קטן יותר מרוב לווייתני השיניים האחרים. הזכרים גדולים יותר מהנקבות - משקלם מגיע לטון ורבע. צורת ראשם ייחודית בקרב הלווייתנאים – המצח שלהם (איבר הקרוי "המלון") גמיש ודמוי פקעת והם מסוגלים לשנות את צורת ראשם.
הלבנתנים הלבנים הם בעלי-חיים חברותיים מאוד. קבוצות של זכרים עשויות למנות מאות פרטים. במקרים מסוימים, עשויות להקות שונות להצטרף זו אל זו ב"צמתים מרכזיים", ואז ימנו יחדיו אפילו אלפי פרטים. הלבנתנים הלבנים ידועים באהבתם למשחקים ובשובבותם. לעתים הם "יורקים" על לווייתנים אחרים או על בני-אדם. אחת ההשערות היא כי יכולת זו התפתחה על-מנת לחשוף סרטנים המתחבאים בקרקעית הים.

לקראת סוף הצלילה, ליטפתי את אחד הבלוגות באף והוא משך אותי למעלה עד לפני הים (העומק היה בסך-הכל שבעה מטרים, כך שזה לא היה כל-כך מסוכן). חוויה אמיתית! בנוסף לזה, כשניסיתי לצאת מהמים ולטפס על חצי מטר הקרח, אחד הבלוגות עזר לי בכך שנתן לי דחיפה מהרגל.

החוויה שעברתי היתה חוויה פיסית קשה מאוד וגם לא קלה מנטלית, עם חוסר הניסיון הרלוונטי, הקור והנסיעות הארוכות. יכול להיות שלקחתי על עצמי הרבה, אבל בסופו של דבר הצלחתי להתמודד עם זה בצורה יפה. את החוויה עם הבלוגות קשה לתאר במילים, אבל אני מקווה שהתמונות מעבירות אותה. נהניתי מכל רגע!

 

הערה: עלייה מהירה מעומק שבעה מטרים לפני המים, כפי שמתואר בכתבה, עלולה להיות מסוכנת בגלל התרחבות האוויר הדחוס שבריאות הצולל. במקרה כזה יש לפלוט אוויר משך כל העלייה, או פשוט לעזוב את ה"גורר" ולעלות באופן מבוקר...