אדם וחווה
אדם וחווה
סקירה וסגירה של פרשת חוות הדגים באילת
בשנים האחרונות כולנו שומעים על פרשיית חוות הדגים וכל מה שסביבה. כן מזהם, לא מזהם, כן יצאו מהים, לא יצאו, עמותת צלול נגד, דליק דווקא פתאום בעד, הגופים הירוקים, עיריית אילת ואנשי האקדמיה תמימי דעים כנגדן, המועצה האזורית והמגזר החקלאי לוחמים בעד, הממשלה פוסחת על שני הסעיפים ומשתהה. אחרי למעלה מעשור של התחבטויות והתלבטויות שהספיקו לבלבל את רובנו, התקבלה לבסוף החלטה בממשלה לאשר את תכנית המתאר הארצית למפרץ אילת, שאינה כוללת בתוכה משבצת לחקלאות ימית במימי המפרץ. עם מה שנראה כסיום הפרשה, מגולל בפנינו ד"ר יחיעם שלזינגר, ביולוג ימי ומנהל היחידה לאיכות הסביבה בעיריית אילת, את הסיפור מתחילתו ועד סופו.
המחקר הופך למסחר
כבר בשנות ה-70 עסקו חוקרי המכון לחקר ימים ואגמים באילת בפיתוח שיטות לגידול מסחרי של דגי ים למאכל. הדג שנבחר לגידול העיקרי היה דג הדניס, שהוא דג נפוץ במזרח הים התיכון ומתרבה בימת ברדוויל שבמצרים. להקות דניסים הובאו מהברדוויל במטרה לאסוף מידע יישומי על דפוסי הרבייה בשבי, סוגי המזון, קצב גידול וכדומה. חזונם של אנשי המכון היה לפתח את ענף החקלאות הימית ולגדל את דג הדניס בבריכות בערבה, מאילת ועד עין גדי. באמצע שנות ה-80 החלו להשתמש בידע שנצבר ולהעביר את הגידול המחקרי לפיילוט מסחרי בחסות קיבוץ סמר שבערבה. בשנת 1986 הקימו אנשי הקיבוץ 4 כלובי דגים ניסיוניים בשטח הימי של קצא"א אילת, בין 2 המזחים. כתום שנתיים מחניכת הכלובים הבחינו אנשי רשות שמורות הטבע באילת, כי מתחת לכלובי הדגים מצטברים משקעים של חומר אורגני וחומרי רקב על קרקעית הים ועל גבי שונית האלמוגים שבאזור. בלחץ הרשות סולקו הכלובים מאיזור קצא"א והועברו לחוף הצפון מזרחי, שם ממילא לא היו שוניות אלמוגים אלא רק בעומק רב. באותה תקופה עבר המכון לחקר ימים ואגמים למקומו הקבוע בחוף הצפוני ואף קיבל פיסת חוף להקמת בית משאבות להזרמת מי ים למערכי המחקר בשטח המכון. באזור זה החל שיתוף הפעולה המחקרי עם היישובים החקלאיים בערבה, אשר הוביל לגידול מסחרי של דגים בכלובים בים.
בתחילת שנות ה-90 פעלו בצפון המפרץ 2 חברות מסחריות - "דג-סוף" ו"ערדג" ובסיסן היבשתי היה בשטח שהוקצא לתחנת שאיבת מי הים. המשרד לאיכות הסביבה היה מודע לפוטנציאל הנזק הסביבתי של כלובי הדגים ומפעיליהם נדרשו לערוך תסקיר השפעה על הסביבה. ב-1993 נעשה התסקיר הראשון שהצביע על השפעה מקומית בלבד והמליץ להגביל את הגידול לכמות של כ-150 טון, תוך מעקב אחר תופעות לוואי סביבתיות. גם התסקיר הסביבתי השני שנעשה בשנת 1997 הצביע על גורמי זיהום ואף המליץ על הקמת מערכת ניטור צמודה. על רקע זה נמשך הדיון המקצועי בין המשרד לאיכות הסביבה ומגדלי הדגים, (שהחל עוד בשנת 1993), סביב השלכות הזיהום והאם הוא מתפשט או עתיד להתפשט לשאר תחומי המפרץ. הועלו הצעות ופתרונות חלקיים אולם בפועל לא נעשה מאום, היקפי הייצור רק גדלו והניסיון היחיד לצמצום ההשפעה היה מחקר להגברת יעילות ניצול המזון ובעקבות כך, להקטין את הזיהום הסביבתי שנגרם כתוצאה משקיעת עודפי מזון לקרקעית הים והעשרת כמויות החומר האורגני במים.
כדי להבין את המשמעויות, נדמיין לעצמנו את כל הפסולת השוקעת בבריכות גידול ביבשה, אותה פסולת הנשאבת ומפונה מהבריכה בתום מחזור הגידול - מוזרמת ישירות לים. הקיצוניים מחמירים בתיאוריהם ומדמיינים פסולת של רפת או לול, כיוון שבסופו של דבר מדובר בבעלי חיים המואבסים לשם גידול כלכלי, הפרשותיהם מוזרמות קבוע לים והיות שהן נוזליות ואי אפשר לראותן בים, לכאורה הן לא קיימות או נעלמות. השאלה היא, לאן?
במקביל לדיונים ולישיבות הרבות לצמצום ההשלכות הסביבתיות, הורחבו היקפי הייצור בחוות הדגים ללא כל אמצעים סביבתיים שהם.
בשנת 1997 פנו המגדלים בבקשה להרחיב את היקפי הגידול מייצור שנתי של כ - 800 טון לכדי 1200 טון. בשנת 2003 נע הייצור השנתי סביב 2600 טון, ז"א גידול של 300% בשש שנים. אלו הן השנים הקריטיות בהן נצפתה דעיכה מסיבית של כ - 60% בשוניות האלמוגים בצפון מפרץ אילת.
הביוב מפסיק לזרום, ענני הפוספט דועכים...
עד שנת 1995, הגורם המזהם הראשי במפרץ אילת היה הביוב המוזרם לים. במאי 95' הפסיק הביוב לזרום לים כליל. תקוותם של הארגונים הירוקים ושוחרי איכות הסביבה היתה, שעם העלמות גורם הזיהום הראשי שוניות האלמוגים באילת ישתקמו ויחזרו לשגשג ולפרוח. בתקופה זו נקטו גורמים רבים (וביניהם ההתאחדות הישראלית לצלילה) בפעולות שונות, על מנת לצמצם גורמי נזק נוספים כגון השפעות צוללים, רוחצים, נמל הפוספטים ועוד. כל הגורמים הללו צומצמו משמעותית, למעט גורם אחד שגדל: היקף גידול הדגים בשנת 95' היה סביב 600 טון ועד שנת 2003 גדל פי 4!
במקום שיקום השונית המיוחל, דעיכתה רק החמירה. כתוצאה מכך, חלה התעוררות של מדענים ואנשי אקדמיה, ביולוגים ימיים מהאוניברסיטאות השונות, אשר ערכו בשנת 1999 חוות דעת מקצועית ושלחו את המכתב המפורסם לשרה לאיכות הסביבה, דליה איציק. מאותו שלב החל הויכוח הציבורי סביב חוות הדגים לתפוס תאוצה כשמעורבים בו כספים רבים, פוליטיקה, יחסי ציבור, השמצות הדדיות, דיונים, ויכוחים והרבה חומר לתקשורת.
מצד אחד נעמדו ביולוגים ימיים ידועי שם מהאוניברסיטאות, שטענו שכלובי הדגים משפיעים ומזיקים למפרץ ומנגד מוסד המחקר שפיתח את התעשייה, טען שאין הוכחה מדעית חד משמעית להשפעת חוות הדגים.
חשוב לציין, כי גם מבין חוקרי המכון היו כאלו שהודו בדבר ההשלכות הסביבתיות של הגידול המסחרי בים.
הויכוח המדעי שהיה ביסוד הענין הוסט למערכות פרסום ויחסי ציבור, שנועדו להשפיע על דעתם של מקבלי ההחלטות. החריג המיוחד בפרשה הזו הוא, שזהו המקרה הראשון בישראל שבו גורם מזהם, שתורם לסביבה חומר זר שאינו ממקור טבעי, כופר במידת ההשפעה שלו והופך את הנושא לויכוח בין מדענים וחוקרים, ויכוח שברור שלעולם לא יניב תוצאה חד משמעית ותמיד יימצאו דעות מדעיות סותרות לשני הצדדים. עד למקרה זה, כל המערכות אשר הפעלתן גורמת לזיהום ולהשפעה על הסביבה (בתי חרושת, נמלים, תחנות כוח ומפעלים מסוגים שונים), נדרשו על ידי המשרד לאיכות הסביבה לעמוד בתנאים והגבלות ונאלצו לטפל בגורם הזיהום שיוחס להן. אף אחד מהם לא כפר או הכחיש את עצם היותו גורם מזהם, או הצביע על גורמים מזהמים אחרים שיש לטפל בהם תחתיו.
למעשה, מה שהיה צריך לקרות הוא, שהגורם המזהם יצא מהים לאלתר וחובת ההוכחה שאינו מזהם תחול עליו - בטרם יוכל לחזור לים, אם יותר לו באופן חוקי.
הדגים יוצאים ליבשה
בנוסף לויכוח הציבורי שהתחולל ולעמדות המשונות שתפסו דמויות שונות, נערכו דיונים גם ברמות התכנוניות של מדינת ישראל, הן בועדות התכנון העירונית והמחוזית והן בועדת התכנון הארצית, אשר עסקה שנים רבות בהכנת תמ"א 13 לחופי מפרץ אילת - תכנית מתאר ארצית המייעדת שטחים ומגדירה את השימושים המותרים בהם.
בפברואר 1999 פנו החברות המגדלות לעיריית אילת בבקשה לשימוש חורג במתקני החוף המהווים בסיס לוגיסטי לגידול בים. הפעילות באזור החוף אושרה להם כשימוש חורג לזמן מוקצב ופנייתם זו נועדה לחדש את ההיתר התכנוני לחמש שנים נוספות. הועדה המקומית לתכנון ובנייה לא אישרה את הבקשה והחברות נדרשו לפנות את המקום ולהחזירו לרשות הציבור כחוף ציבורי. זו היתה נקודת המפנה, בה קיבל הויכוח המקצועי תפנית ציבורית ותקשורתית ועלה לרמות שלטוניות גבוהות, דהיינו שרים ומנכ"לים של משרדים ממשלתיים. במקביל, הוגש ערר לועדה המחוזית שנושאו החלטת הועדה המקומית.
בשלב זה התגבר העימות בין הגופים הירוקים למיניהם, שטענו כי כלובי הדגים צריכים לצאת ממפרץ אילת ולעבור לגידול מסחרי ביבשה, לבין המצדדים בהמשך התעשיה הזו בים, באילת.
העירוב בין התחומים המקצועיים והמחקריים לבין התחומים התכנוניים, הניגוד בין האינטרסים הכלכליים והאינטרסים הסביבתיים והאופי האנושי, הובילו למסכת יחסים ופעילות שלא תבייש כל מחקר סוציו-פוליטי- כלכלי ציבורי עולמי. עד כדי כך השפיע חוסר היכולת לקבל החלטה או פשרה, שהגורמים הממלכתיים נאלצו להסכים על זימון ועדת מומחים בינלאומיים כאילו בישראל אין אנשי מקצוע בעלי שם עולמי בנושאים הימיים של מפרץ אילת.
כך נוסדה בשנת 2001 ועדת המומחים, שמסקנותיה אמורות היו לפקוח עיניהם של מקבלי ההחלטות הן במשרדי החקלאות ואיכות הסביבה והן בועדות התכנון.
הערר על השימוש החורג במתקני החוף נדחה על ידי הפורום המשפטי של הועדה המחוזית וקבע כבר בשנת 2001, כי לא ניתן לאשר השימוש בחוף בדרך של מתן שימוש חורג. במילים אחרות, יש לפנות את השטח ולהחזירו לרשות הרבים. ועדת הערר פסקה זמן של כ - 20 חודש לפינוי. מתום תקופה זו מאוכלס קטע החוף על ידי חברות הדגים ללא כל היתר חוקי.
בשנת 2002 נסתיימו דיוני הועדה הארצית בנושא תמ"א 13, דיונים אשר ערכו שעות רבות בישיבות רבות בנושא כלובי הדגים בלבד. הועדה החליטה לאשר התוכנית המתארית ללא הכללת החקלאות הימית בתחומי הים במפרץ אילת. התמ"א קובעת כי החוף הנמצא כרגע בשימוש החוות מיועד להפוך לחוף ציבורי שאסורה בו בניה עד למרחק 200 מ' מהים ואילו השטח הימי מיועד לנופש וקייט. החלטה זו שומטת כל יסוד חוקי לקיום חקלאות ימית במימי מפרץ אילת .
לאחר דיונים רבים בממשלה ובמשרד הפנים החליטה ממשלת ישראל לאשר את תמ"א 13 כפי שנקבעה, ללא כל שטח ימי במפרץ לחקלאות ימית. מתוך הכרה שבים פועלות כבר למעלה מעשור שתי חברות כלכליות, נאותה הממשלה לאפשר פרק זמן של 3 שנים להיערכות החברות ליציאה מהים.
חשוב לציין כי תכנית פיתוח אילת-אילות שהוכנה לפני כ-6 שנים במשותף על ידי המועצה האזורית חבל אילות ועיריית אילת ייעדה כ-2,500 דונם בערבה לנושא החקלאות הימית. קיימים, אם כן, שטחים יבשתיים המיועדים לקלוט את התעשיה הזו. גם נושא אספקת מי ים אינו מהווה בעיה, כיוון שכבר היום קיים באזור קו מי ים המספק מים לבריכות המלח הצפוניות. לפני מספר חודשים הוקמה מערכת גידול יבשתית במרכז לחקלאות ימית באילת עבור פיילוט כלכלי של גידול דגים ביבשה במערכת סגורה. אני תקווה שכולם ישנסו מתניהם ויסתיימו ההכנות והמחקר בפרק הזמן הנדרש. חוף מפרץ אילת מיועד לשימוש כחוף ציבורי שאסורה בו בניה עד למרחק 200 מ' מהחוף והשטח הימי מיועד לנופש וקייט.
הדניס (או הספרוס הזהוב בשמו העברי) הוא נציג למשפחת הספרוסיים, שלה נציגים רבים בכל רחבי הים התיכון ומזרח האוקינוס האטלנטי. עוד מין מוכר הנמנה על המשפחה הוא הפרידה (הספרוס המצוי), גם הוא דג מאכל מצוין בעל חשיבות כלכלית. בצעירותו חי הדניס בלהקות קטנות באזורים חוליים פתוחים או מכוסי צמחיה, בלגונות או בשפכי נהרות עד לעומק של 20 מ'. בבגרותו הוא עובר לאיזורים סלעיים מעומקים רדודים ועד 50-60 מ'. בגיל שנה מגיע הדניס לבגרות מינית ועונת הרביה של דגי הדניס היא מנובמבר עד פברואר. עד גיל 3 שנים כל הדניסים זכרים, ובהדרגה יהפכו כל הזכרים לנקבות. גודלו כבוגר במזרח הים התיכון עד 25 ס"מ כתוצאה מתופעת ה"ננסות המזרח ים תיכונית" אך במערב הים התיכון עשוי להגיע לגדלים מרשימים של 50-60 ס"מ. הוא ניזון מרכיכות וסרטנים שהוא אוסף מהמצע הסלעי ומפצח את קונכיותיהן בעזרת שיניו הטוחנות.
