קרקעית הים נחשפת
קרקעית הים נחשפת
לו יכולנו לחלוץ פקק דמיוני מקרקעית הים ולנקז את מימיו, היו מתגלים לעינינו המראות המתקבלים כיום ממערכות מיפוי ימי מתקדמות - הסונרים רבי האלומות (MULTIBEAM SONAR SYSTEMS). הסונוגרמות (תמונות הסונר) המתקבלות בעזרתם, מסייעות לקהילה רחבה של חוקרים, מהנדסים וכרטוגרפים, אשר יכולים – לראשונה - לבצע תצפית כללית על הטופוגרפיה מתחת למפלס מי הים, בדומה למתאפשר בעזרת צילום אויר
רק לאחר מלחמת העולם הראשונה נעשה ניסיון מוצלח להיעזר בגלי קול לביצוע מדידות ימיות. המים הם מוליכי חשמל טובים והם בולעים גלי רדיו וגלים אלקטרומגנטיים אחרים. גלים אורכיים, כמו גלי קול, מועברים בקלות בתווך זה ותכונה זו נוצלה לצורך מדידות עומק של הקרקעית ושל שכבות תת-קרקעיות.
מדי עומק הדיים (מלשון הד) או אקוסאונדרים (ECHO SOUNDERS), מורכבים ממשדר הפולט פעימות קול בפרקי זמן שונים כתלות בתדירותם וממקלט המקבל את ההחזר, מפענח אותו ומציג אותו באופן גרפי. עוצמת ההדים המוחזרים מהווה רק חלק זעיר מכלל האנרגיה המשתחררת אל עמודת המים עקב פיזור, בליעה ורעש רקע.
בעבודת מיפוי שגרתית, כלי השיט הסוקר מפליג לאורך קווים מוגדרים בתא השטח הרצוי ומבצע רישום רצוף של העומקים מתחת לספינה.
מאוסף העומקים המתקבל, יש לתקן את ערכי הגיאות והשפל (מועדי-ים) המתאימים לזמני ביצוע הסקר, להרחיק שגיאות גסות שנובעות מהפרעות קבועות או אקראיות במערכת או בסביבה ולהפיק מפה הכוללת קווים שווי עומק (איזובטים) ונקודות עומק בודדות, המייצגות את הטופוגרפיה התת-מימית.
הואיל ומיפוי קרקעית הים התבסס על מדידת עומקים לאורך נתיב ההפלגה בלבד, היה למשרטט המפה הימית חופש פעולה נרחב בשרטוט קווי העומק.
כדי לייצג את הקרקעית נאמנה, היה צורך לרתום גם את ההכרות - ממקורות שונים - עם התנאים הגיאולוגיים של הסלעים והמשקעים הבונים את קרקעית הים ועם זרמי הים הפועלים באזור.
בשנות ה-60, תחת מעטה של סודיות, החל הצבא האמריקאי בפיתוח מערכות המשדרות בו-זמנית מספר אלומות קול גם לצדי כלי השיט, ע"מ לכסות שטח גדול יותר, בעיקר במים עמוקים. בהמשך, עם השיפורים הטכנולוגיים בסונר, במחשוב ובניווט, ניתן מענה לבעיות רבות שליוו את הפרוייקט בימיו הראשונים. החל מאמצע שנות ה-90 הוסרו המגבלות ונחשף לציבור דור חדש של מערכות מיפוי, תחת השם הכולל סונרים רבי-אלומות (MULTIBEAM SONAR SYSTEMS).
מערכות אלה שולחות "מניפה" רחבה של אנרגיית קול לעבר הקרקעית ומן ההחזר המתקבל ע"י מערך של קולטים צפופים בזויות שונות, ניתן ליצור מפות קרקעית בדיוק חסר תקדים.
על מדף היבשת (המשכה של היבשה אל מתחת למפלס מי הים ועד תחילת המדרון - בעומק של כ- 200 מטרים מול חוף הים-תיכוני של ישראל) ניתן לאתר אובייקטים בגודל של 1 מטר מרובע ולמקמם בדיוק של 1 מטר במערכת קואורדינטות גיאוגרפיות. דור חדש זה של מערכות מספק לא רק נתוני עומק בצפיפות רבה אלא גם את עוצמת ההחזר מכל נקודה, דבר המסייע בהבחנה בין סוגי קרקעית שונים (סלע, בוץ, חול וכ"ו).
ההתפתחות הטכנולוגית בכל התחומים, מאפשרת לנו כיום לרכז את הידע והניסיון שהצטבר משך שנים אודות קרקעית הים במערכות מידע גיאוגרפיות ממוחשבות (GIS) ולנהל בעזרתן מאגרי מידע על אוניות טבועות, רכסי סלעים, תשתיות של צנרת וכבלי תקשורת וכו' ולאפשר את זמינותו לצרכנים שונים, לרבות לקהילת חובבי הצלילה בישראל.
בארץ פועלת מזה מס' שנים מערכת סונר רב-אלומות מתוצרת חברת סימרד (נורווגיה) ביוזמת המכון הגיאולוגי (ד"ר ג'ון הול), במסגרת פרוייקט המיפוי הבטימטרי הלאומי. פרוייקט זה הינו שיתוף פעולה בין שלושה גופים: המכון הגיאולוגי, המכון לחקר ימים ואגמים והמרכז למיפוי ישראל ומטרתו למפות את כל קרקעית הים בשטחי המים הטריטוריאליים של ישראל, ע"מ ליצור תשתית של ידע, אשר תשמש למטרות מגוונות החל ממחקר ועד פרוייקטים הנדסיים שונים.
האובייקט הראשון שבדקנו התגלה במקרה. הספינה של פרוייקט המיפוי היתה בדרכה מסריקות באיזור עכו לנמל, כשבמהלך הפלגתה במפרץ חיפה (שעדיין לא מופה) אותרה לפתע תצורה מלבנית על הקרקעית, בעומק 23 מ'. בדיקת הממצאים לא הותירה מקום לספק - מדובר בדוברה טבועה, 23 על 25 מטר, שגובהה שלושה מטרים. רוני פנה לפקחי המשרד לאיכות הסביבה, שטענו כי מדובר בדוברה של קבלן עבודות ימיות שהטביע אותה בחשאי וללא אישור לפני כשנתיים. חיים בן-דוד, מנהל מועדון ול-טל, שניווט את הסירה במומחיות אל היעד, סיפר שלפני מס' שנים דובר על דוברה שהובילה בוצה מנמל הקישון וטבעה באיזור. הסיפור של חיים שכנע אותנו לא לנסות לבצע כניסה אל תוך הדוברה, אלא רק לסייר מסביבה.
רוני כיוון אותנו ליעד בעזרת ה- GPS. בנקודה המדויקת השלכנו סינקר עם מצוף, והשלכנו עוגן בסמוך. הזוג הראשון ירד למים כשהשאר ממתינים על הסירה. אם הדוברה אינה ממש מתחתינו, לא "תתבזבז" הצלילה של האחרים והם יוכלו לחפש בסמוך. בעומק 15 מטר נראה כתם כהה מסתמן מתחתינו. הראות העכירה ככל שהעמקנו. ב- 20 מטר פגשנו את הדוברה. עופר, שותפו של חיים, סימן לצוללים האחרים לרדת. הראות היתה גרועה ורק מטווח קצר, כמטר אחד, יכולנו לראות משהו. הדוברה היתה מכוסה כולה בצמדת ים. פה ושם אף אותרו אלמוגים וחשופיות. ראינו מס' פתחים בגוף הדוברה, סולמות וכן אגף שלם שתקרתו קרסה. בעיקר בלט מצבה הרעוע של הדוברה - היא היתה מנוקבת ככברה בחורים בגדלים שונים שניכר עליהם שנגרמו מריקבון והזנחה.
נפתלי, צלמנו, לא התייאש מהמרק העכור שצללנו בתוכו וסבב את הדוברה כשהוא מנציח כל פינה ופתח. רגע של קורת רוח היה לנו לפני שעלינו, כשראינו שהסינקר מונח בדיוק באמצע הדוברה.
בדרך חזרה זומן לנו ריגוש מסוג אחר. הים, שמלכתחילה היה גבוה, עלה מאוד בעת שצללנו. גלי חוף גבוהים המתינו לנו בחזרתנו וחיים העלה את הסירה על גל שלקח אותנו כמעט עד המנה העיקרית במסעדה הסמוכה למועדון. האוכל נותר, בסופו של דבר, בצלחות, גם כיוון שהסועדים עמדו פעורי פה וצפו כיצד חיים מצליח להטות את הסירה ולסובב אותה אל מול הגלים, בדרך לרכיבה מלהיבה נוספת על גל ממש עד למועדון. ריכזנו את הנתונים והצילומים, ונותר לנו רק לפתור סופית את התעלומה, למי היתה שייכת הדוברה, הנראית כאילו היא שוכנת כבר שנים מתחת למים ובאילו נסיבות טבעה.
רוני שדה - חוקר ימי.
יליד 1968. בוגר קורס חובלים. סיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה הימית הבינלאומית בטריאסט, איטליה. שימש כראש המחלקה למיפוי ימי במרכז למיפוי ישראל. עסק במיפוי, מאגרי מידע והדמיה תת-ימית במסגרות רבות בארץ ובחו"ל.
חיים בן-דוד, המוזכר בכתבה, נהרג בספטמבר 2006 בעת צלילה באזור חיפה.
יהי זכרו ברוך.
