צלילה בגוב האריות

צלילה בגוב האריות

אפריל, ה-22 לחודש, 2007. רק שלושה חודשים קודם לכן מלאו לי 17 וקיבלתי את תעודת OW (כוכב 1) שלי. באותו בוקר של יום ראשון מצאנו את עצמנו - אני ושותפי הספרדי דני - בעומק של 24 מטר, במים קפואים של 6 מעלות צלזיוס, מוקפים בלהקה של 20 אריות ים, אשר שוחים ומקיפים אותנו מכל הכיוונים, מונעים מאיתנו להתקדם או לחזור לכיוון האי. הנשיכה הראשונה הגיעה מאחור. אני זוכר את הצמרמורת שעברה, ואת היד המונפת עם האבן שהרמתי מהקרקעית, מנסה להגן על עצמי - יצר ההישרדות לקח פיקוד. הנשיכה השנייה הגיעה שניות ספורות לאחר מכן והזכירה לי כאב מהו. נשכתי את הווסת בכל הכוח וראיתי את הדם מתחיל להתפשט מסביב לקרסול. היינו אבודים, שני צוללים מתחילים תחת התקפה תת-ימית במים קפואים ובעומק שמעולם עדיין לא התנסינו בו.

החוויה התת-ימית הראשונה שלי עם יונקים בים נראתה אחרת לגמרי. זה היה בריף הדולפינים באילת, לפני

כ- 10 שנים, ואני זוכר אותה היטב עד היום. הרגשתי כמו אסטרונאוט, שמרחף מתחת למים. העולם נראה כל-כך שונה: הדולפינים, העומק, הצבעים, הדגים, היובש המוזר בפה. במשך שנים זכרתי את חווית הצלילה כמשהו מדהים, נפלא, שונה, כל כך מוחשי אך בו בזמן כל-כך רחוק.

מאז עברו למעלה משבע שנים לפני שחזרתי למים עם ציוד צלילה. הייתי סתם תלמיד מן השורה ממרכז הארץ אשר עמד לסיים את כיתה י', כאשר הודיעו לי שהתקבלתי לתוכנית של חילופי תלמידים ואני עומד לבלות את השנתיים הבאות בקולג' יוקרתי בקנדה. כחלק מחווית הלימודים, העמיד הקולג' לרשות התלמידים מועדונים רבים ומגוונים וביניהם גם מועדון צלילה.

 

 

 

 

מפרץ פדר (Pedder Bay), קולומביה הבריטית, קנדה.

שם התחיל סיפור האהבה שלי עם עולם הצלילה. מפרצון קטן הנושק לאוקיינוס השקט, שבצדו האחד ממוקם בסיס של חיל-הים הקנדי ובצדו האחר שוכן הקולג' אליו הגעתי. מספר קילומטרים במורד הכביש נמצא בית הסוהר האזורי, עובדה שסיפקה חומר לבדיחות רבות לאחר שגילינו שהחברה שמפעילה את חדר האוכל שלנו מפעילה גם את חדר האוכל בבית הסוהר.

 

הצלילה הראשונה שלי במימי האוקיינוס השקט היתה בשני לדצמבר 2006. הצוללים הוותיקים יותר מבינינו, שעשו כבר את שנתם השנייה במועדון הצלילה, ניסו להפחיד אותנו במיוחד באותו היום בתיאורים של הקור שבמים, שכן יום קודם היה המפרץ מכוסה עדיין בשכבת קרח דקה.

הפלגה קצרה של חמש דקות והגענו לאתר הצלילה. לבשנו את הציוד, ביצעתי באדי-צ'ק (בדיקת בן-זוג) עם השותפה שלי מניו-זילנד, הכל לפי הספר, התיישבתי על דופן הסירה ו... התגלגלתי לאחור. הרגשתי את האדרנלין. העולם קפא סביבי, מיתרי הקול שלי התכווצו, הכל הרגיש שונה. ידעתי שמצאתי את מקומי בעולם.

 

כמה חודשים לאחר מכן, מצויד בתעודת צולל, בציוד צלילה חדש ובפחות מ- 15 צלילות, התארגנתי עם עוד שלושה חברים לסופ"ש צלילות בשמורה הימית רייס רוקס (Race Rocks), המרוחקת כחצי שעה הפלגה מהקולג'. הצלילה מהאי והשהות עליו מותנים באישורים מיוחדים, שכן האי עצמו מוכר כשמורה אקולוגית המאכלסת מינים רבים של ציפורים, שחלקם בסכנת הכחדה. המים סביב האי מוגדרים כשמורת טבע ימית. למזלנו הרב, החליטה ממשלת קנדה כבר לפני שנים רבות להעביר את האי לחסותו של הקולג' לצרכי מחקר ושימור, וכתוצאה מכך מתאפשרות לנו הצלילה והשהות בשטחי האי ללא בירוקרטיה מכבידה – כמובן, תוך שמירה מרבית על המערכת האקולוגית והסביבה.

הצלילה באזור מאופיינת בזרמים אדירים, מים קרים, חיות גדולות כגון לווייתני אורקה, אריות ים וכלבי ים, דגים גדולים, וביניהם ה- Wolf eel המפורסם, והחביבים עלי מכל - תמנוני ענק, המגיעים למימדי אדם מבוגר.

 למרות שהצלילה מתבצעת מהאי עצמו, הנהלים מחייבים הימצאות של סירת מנוע בכוננות: בפעם האחרונה שמישהו נסחף עם הזרם מצאו אותו כ- 16 קילומטר צפונית-מזרחית מהאי, ליד העיר ויקטוריה. כמו-כן, כמובן שהצלילה מתבצעת עם מצוף, שכן יש המון סירות תייירים המשייטות מסביב.

לאחר לילה של התארגנויות, דחיסת מיכלים והעמסת ציוד, יצאנו לדרך בצהרי יום שישי.

 

מיד לאחר ההגעה ליעד התארגנו ופרקנו את הציוד. המדריך שלנו, כריס, שמרכז את כל נושא הפעילויות הימיות של הקולג', העביר לנו תדריך - גבולות צלילה, זמני צלילה, ועוד. הצלחנו לדחוס שתי צלילות כבר באותו יום שישי, בחלקו הצפוני של האי. ברייס רוקס, כיוון הזרם הוא שקובע את אזור הצלילה: זרם צפון- מזרחי - צוללים בחלקו הצפוני של האי, זרם דרום-מערבי - צוללים בחלק הדרומי.

פתחנו את השבת עם שוקו חם וזריחת חמה עוצרת נשימה. שתי צלילות בוקר טוב בחלקו הצפוני של האי. לקראת הצהריים הציע לנו שומר המגדלור (מגדלור שנבנה בשנת 1860 ועודנו פעיל) להצטרף אליו לסיבוב קצר בסירה. בצלילה האחרונה שלנו לאותו יום בחלקו הדרומי של האי, התמזל מזלנו וראינו Wolf eels, הנחשבים נדירים לצפייה באזור הזה. הצלילות היו רדודות - 9 עד 11 מטר, מכיוון שהאזור קשה לצלילה ואנו היינו רחוקים מלהיות צוללים מנוסים.

 

ביום ראשון בבוקר, החלטנו - דני ואני - לצאת לגיחה אחרונה לחלקו הדרומי של האי, לסגור את הסופ"ש עם צלילת זריחה וגם להעמיק מעט מעבר למה שהורגלנו בו קודם לכן. קצת אחרי שש בבוקר כבר היינו לבושים, חליפות 9 מ"מ, סנפירים בידיים, סכינים מוצמדים לשוקיים (סכינים הם ציוד חובה באזור בגלל ריבוי אצות ים חומות), מסכות על הראש וקדימה. הכניסה בחלק הדרומי טיפה קשה, משום שהגלים שחודרים למדרון דרכו נכנסנו, יכולים בקלות להעיף צולל מהרגליים ולסחוף אותו לים. עברנו את המדרון וצללנו פנימה. הבאדי שלי הסתבך טיפה עם האצות, פה ושם חיתוך עם הסכין והמשכנו הלאה. המשכנו להעמיק, במטרה להגיע לאזורים שטרם היינו בהם. צלילה קצרה והגענו לעומק של 20 מ', אולי אפילו מעט יותר. הסתובבנו טיפה באזור, מנסים להחליט אם להמשיך להעמיק, לחזור חזרה לאי או לפנות ימינה ולשמור על העומק. כחמישה מטרים מלפנים הבחנו בחומה ענקית של אצות ים, עברנו אותה כמו מסך ובצדה השני הקרקעית מכוסה בסלעים ועליהם קיפודי ים גדולים.

 

הם הופיעו משום מקום. הזזתי את הראש ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מקור הצליל ואז ראיתי את הצללית הראשונה. שנייה לאחר מכן הרגשתי תזוזה אדירה של מים מאחורה. הפעם הספקתי לראות אריה ים עצום מימדים. מכירים את הבריכה של מועדון מנטה? שימו בתוכה את האריה הזה, ואני בספק אם יהיה מקום לעוד מישהו להיכנס, אולי רק לכמה צוללים אמיצים שלא אכפת להם להיצמד לאריה עצבני.

את המשך הסיפור אתם כבר מכירים: האריות נהגו בנו בגסות והיו אגרסיביים כלפנו, ננשכתי בקרסול, הדם פרץ, והרגשנו די אבודים.

ואז, כפי שהופיעו, בהרף עין ומשום מקום, כך גם נעלמו. כמובן שחזרנו לאי במהירות האפשרית, מפוחדים מהחוויה אך מלאי אדרנלין ואפילו התרגשות. הרבה השערות נזרקו לאוויר לגבי פשר ההתנהגות הזו, שכן אריות ים אינם נחשבים לחיות תוקפניות בדרך- כלל. ההשערות שאני אימצתי לעצמי הן, שמבחינתם היה מדובר במשחק, או שנקלענו בטעות לאזור המלטה, והם הגנו על הטריטוריה שלהם באמצעות נשיכות אזהרה.

 

זה היה הביקור הראשון שלי באי הקסום הזה, אך רחוק מלהיות האחרון. עוד רבות החוויות שעברתי בו, היצורים הימיים שראיתי, והדברים שעשיתי על אותו אי באוקיינוס השקט, המשקיף על פורט אנג'לס ושמורת הטבע האמריקאית אולימפיק.

 

לפרטים על רייס רוקס, מקום שאין שני לו בעולם: www.racerocks.com