בוא אלינו לים
בוא אלינו לים
שני חברים טובים שיורדים ביחד לצלול באילת זה לכאורה עניין שגרתי. אבל רועי ודויד היו במשימה: בסופשבוע אחד של צלילות, להפוך את הסביבה הימית לאולפן שלהם, כמובן מבלי לפגוע בעולם החי ובסביבה הימית, ומבלי לסכן את עצמם. הם לא עשו את זה בשביל תחרות צילום, לא בשביל סרטון פרסומת ובוודאי שלא בשביל לפרסם סיפור במגזין צלילה יוקרתי. הם עשו את זה בשביל החוויה והשעשוע, האתגר והחברות. מהסיפור שלהם שלהלן, נראה שכל המטרות הושגו, אבל חדי העין שביניכם יבחינו שבכל-זאת יצא להם גם סיפור במדור "קפה שאחרי הצלילה" במגזין צלילה יוקרתי
השעון מצלצל, אני פוקח עיניים ורואה על המסך "04:30" מטושטש. אני מזנק מהמיטה, מצחצח שיניים, נשנוש לדרך, ויורד אל הרכב עם מזוודה (כאילו אני נוסע מינימום לחודש לארה"ב).
שיחות אחרונות שהתקבלו, הנה המספר. "רד עוד חמש דקות".
אני עוצר בפאתי הרחוב. "לא שכחנו כלום?".
יוצאים לדרך.
כך נראו החיים שלנו משך שלוש השנים האחרונות. בין פעם לפעמיים בחודש היינו לוקחים את הרכב, את ציוד הצלילה ונוסעים לאילת לסופי שבוע של צלילות היישר מרחובות שבמרכז. כנראה ששנת י"ב תיזכר לנצח כוויתור על שיעורים "מיותרים" בבית הספר ונסיעות לאילת כדי לצלול.
אנחנו מגיעים לעיקול של מצפה רמון. "עצירה לקפה?" ברור, שאלה מיותרת.
"בחרנו סופשבוע חורפי למדיי, אתה לא חושב?", אני שואל ומוזג.
"בקטנה אחי, הולך להיות טירוף", עונה לי דויד בהתלהבות.
אנחנו ממשיכים בנסיעה, המוזיקה מתנגנת, ותחושת דז'ה-וו ממלאת אותי באנרגיות טובות.
"יש משהו בערבה שנורא מזכיר את נבאדה שבארה"ב", אני מסנן לעצמי.
"אתה נוסע שעות בתוך מדבר אינסופי, על כביש דו-סטרי בעל נתיב אחד, שגם הוא לפעמים נראה כאילו עושה טובה שמרשה לך לשחוק אותו יותר, ואז משום מקום מגיחים באופק מלונות העיר המפוארים, כאילו מקבלים את הגעתנו"
"יעני כמו וגאס?", שואל ומוציא את משקפי השמש מהנרתיק.
"יעני כמו וגאס. רק שטוב ומדהים בה שיש לה את הים, ולא סתם ים, הים האדום, טמפרטורות אידיאליות לאורך כל ימות השנה, שוניות ודגה יפהפיות, שלא משנה כמה השנים שחקו אותן, הן עדיין מרשימות."
"איפה אנחנו כבר? אני לא זוכר את הפנייה לישוב הזה"
"באר אורה? כן, פנייה חדשה, באמת עבר זמן מאז שנסענו רק שנינו"
דויד התגייס שנה וחצי לפני כן לשורות חיל הים, בצורה לא מפתיעה במיוחד, לספינות הבט"ש של הבסיס באילת. כיום הוא משרת כמפקד קורסים והצלחתי לתפוס אותו ממש לפני תקופה עמוסה.
בניגוד לרוב הנסיעות שכללו צלילות לכיף, בשאיפה לכסות את כל רצועת החוף הקטנטנה שיש לנו, לנסיעה זאת היתה מטרה: לפני כשנה נכנסתי לתחום הצילום התת-מימי, וידעתי שיגיע יום ואעשה צילומים לא שגרתיים במקומות לא שגרתיים. דויד, שעשה איתי בזמנו קורס דייבמאסטר, היה פרטנר מצוין לכך.
אז אנחנו מגיעים למועדון, פותחים מזוודות, לוקחים מיכלים, אומרים שלום לכל צוות המועדון ויורדים לצלילה הראשונה.
היעד
צילום צולל בבגדי מטייל ארץ ישראלי, בנוף אלמוגים מרשים שייתן תחושה של טיול מדברי בצבע.
הדגשים
שמירה על הסביבה הימית, בדגש על מניעת הרחפת חול ושבירת אלמוגים.
הביצוע
הגעה אל האתר עם ציוד צלילה ובגדים כמתואר, שחייה אל האזור, בשאיפה רדוד. ריקון המאזן, הורדת הציוד, הורדת המסכה, הוצאת וסת למען הצילום, וחוזר חלילה.
ולבסוף התמונה – "המטייל בארץ ישראל".
לאחר שצלילה זו נחלה הצלחה, יכולנו לגשת אל הרעיון המרכזי - צילום חייל על הסטי"ל, בעומק
צלילה זו הולכת להיות מורכבת הרבה יותר. המדים והנעליים מסרבלים, יש שחייה לא קצרה עד להגעה לאתר, ויש צורך ברוגע ויציבות של המצולם בעת הצילום, ללא וסת בפה.
מיותר להוסיף כי כל טעות בעומק כזה, או עלייה פתאומית אל פני המים, עלולה להיות מסוכנת מאד, אך הרגשנו כי לאחר 300 צלילות לכל אחד והניסיון המתאים, אנו מוכנים לכך.
אז דויד עלה על מדים (וציוד צלילה), כשהאנשים במועדון מתקשים להבין את השיגעון הזה. נכנסנו למים, ניפחנו מאזנים, תפסתי את ברז המיכל של דויד וגררתי אותו אל המצוף של הסטי"ל. הגענו, נרגעים ויורדים, דויד יורד על החבל בצורה מבוקרת בזמן שאני סובב אותו. אנו מגיעים אל הסיפון. למזלנו, אנו לגמרי לבד, צריך לנצל מומנטום.
בצורה מקצועית ויסודית, דויד פושט את הציוד מעליו, ושם אותו במקום קרוב, שיוסתר מעדשת המצלמה. כמה ניסיונות מכמה זוויות ואני מסמן לו שאני מוכן.
הוא מוריד את המסכה, הכל בצורה איטית, לוקח נשימה אחרונה, מוציא את הווסת ומחביא אותו עם הציוד. עמידה זקופה, משקולות בכיסים, כמה קליקים, ויש לנו את זה.
המשימה הושלמה. התמונה תיקרא – "בוא אלינו לים".
הסשן ממשיך גם לאחר מכן ברעב לרעיונות חדשים ומקוריים, בתחום המעניין והבלתי נגמר של הצילום התת-מימי. לאחר יומיים כאלה, שטפנו את הציוד, ייבשנו אותו, ועלינו למרכז בידיעה שנחזור בקרוב.
וכפי שכתב אלתרמן בשיר על חנה סנש* -
"עוד נשוב, ניפגש על המים..."
(או בתוכם, אל תהיו קטנוניים...)
*הערת המערכת
(הידועה ככפייתית בנושאים מסוימים):
השיר לא נכתב על חנה סנש עצמה, אלא על ספינת המעפילים שנקראה על שמה, שהפליגה מאיטליה ועלתה על שרטון "אותו לילה על חוף נהריה" כמאמר השיר, בליל ה- 25 לדצמבר 1945. המעפילים הורדו מהספינה ע"י אנשי הפלי"ם ("הן ראית כיצד, מספינות אל החוף, הם נושאים את עמם עלי-שכם") ופוזרו בין קיבוצי הסביבה.
במסיבה שנערכה לרגל הצלחת המבצע, וכטוב לבו ביין, נשא רב-החובל האיטלקי אנסלדו נאום ציוני נלהב.
בתגובה, פרסם אלתרמן את השיר "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" שבזכותו נולד מטבע הלשון "לחיי הספינות שבדרך".
אזהרת בטיחות:
הוצאת הווסת, התנתקות מציוד הצלילה והפסקת הנשימה במהלך צלילה ובפרט בעומק רב הן פעולות שכרוכות בסיכון חיים. הצוללים המוזכרים בסיפור הם צוללים מנוסים שנקטו בפעולות בטיחות על-פי שיקול דעתם, אבל ברצוננו להדגיש שאין דרגת צלילה או ניסיון צלילה שמבטיחים בטיחות מלאה, ואין אנו ממליצים לבצע פעולות מסוג זה. בסופו של דבר, הצלילות שלכם הן הרי על אחריותכם בלבד.
