קרכרינוס לונגימנוס באלפינסטון

קרכרינוס לונגימנוס באלפינסטון

לא, זו אינה קללה בקלטית עתיקה. ריף האלפינסטון, למי שלא יצא להכירו, הוא ריף מאורך הנמצא בלב הים האדום, מול חופי דרום מצרים. הוא ידוע בזכות הקירות האנכיים התלולים שלו ובזכות הזרמים, המטורפים לעתים. אבל יותר מהכל, הוא ידוע בזכות האושיאניק לבן הקצוות ("כריש ארך גף" בעברית) - קרכרינוס לונגימנוס (Carcharhinus longimanus), או בשם החיבה: לונגימנוס.

אם כתבות במגזינים מודפסים היו מלוות בנעימה מוסיקלית לפי בחירת העורך, היתה מתנגנת עכשיו המוסיקה של מלתעות. אמנם, לא מדובר על העמלץ הלבן, אבל החוויה בהחלט מעוררת אסוציאציה דומה. האושיאניק הוא כריש אמיתי. בהיותו הכריש המסוכן ביותר שמסתובב במים שמסביבנו (כלומר, מול חופי מצרים), הוא מהווה אטרקציה לצוללים, והוא גולת הכותרת של הפלגות צלילה דרומיות מסיני, דהיינו - ספארי דרומי. והבית שלו, לפחות מבחינת הצוללים הישראלים, שיוצאים להפלגה משארם-א-שייח', זהו ריף האלפינסטון.

לשם יצאנו איציק יוגב ואני, כל אחד חמוש במצלמה, כדי לצלול שוב באתרים של הדרום הרחוק. היות וזה ספארי שלא יוצא לעתים קרובות, קשה להשיג בו מקומות מבלי לתכנן זמן רב מראש, ואיציק ואני נאלצנו להתפצל לשני טיולים שונים, אבל עם מטרה אחת: לצלם את קרכרינוס לונגימנוס באלפינסטון.

 

האלפינסטון הוא אחד הריפים הנחשבים מול חופי דרום מצרים. הוא נמצא כ- 10 קילומטרים מהחוף, מעט צפונית ממרסה עלם. הוא המשכה הישיר של שרשרת הריפים האמצעית, בין השונית הסמוכה לחופי מצרים, לבין שרשרת האיים המזרחית יותר, בלב ים. עם שרשרת האיים הזו נמנים איים שדי בשמם בלבד כדי להצית את דמיוני – איי האחים, דדלוס, רוקי איילנד וזברגד. אולם לצערנו הקולקטיבי, ישראלים מנועים מלצלול במרביתם, בגלל שרירות לבה של הבירוקרטיה המצרית. כך שמבחינתנו, האלפינסטון הוא באמת גולת הכותרת של טיול דרומי שכזה. 

 

עבור מרבית הישראלים, היציאה להפלגה כזו היא בהכרח משארם-א-שייח'. אין ספק שזה אינו הנמל הקרוב והנוח ביותר לצאת ממנו להפלגה הזו, אבל יתרונות לא מבוטלים בצדו: ההפלגה עוברת דרך שמורת הטבע של ראס מוחמד, והקירות האינסופיים של השארק ריף והיולנדה ריף מהווים צלילה מדהימה, גם ברזולוציה של דרום מצרים וכל אתרי הים האדום. גם הטיסלגורם, הידועה כ"אוניית האופנועים", ומקבץ הטבועות שסביב הריפים של אבו-נוחאס, הם יחסית "על הדרך", וספארי דרומי יכול וגם עשוי לכלול צלילות בכל אחד מהאזורים הללו. אבל פנינו מועדות דרומה, הרי, ומרגע שאנו רואים את האי שדואן חולף מול דופן ימין, זה הסימן שלנו שעזבנו את "מחוזותינו" – דרום סיני ומיצר ג'ובאל – ויצאנו אל הים הפתוח, אל האקספדישן לים האדום. העיר הראשונה לחופי מצרים, במסלול הזה, היא הורגדה. צוללים ישראליים רבים אולי לא שמעו עליה, לנו יש את סיני ואת "בירתה" דהב, וכמובן את מטרופולין הצלילה השוקק בשארם. אבל בראייה מצרית או אירופאית, הורגדה היא מעצמת צלילה שלא נופלת מאחיותיה שבסיני, או מאף בסיס צלילה אחר. בהורגדה פועלים עשרות רבות של מועדוני צלילה ומאות ספינות, היוצאות להפלגות דרומה עד גבול סודן, וצפונה עד מיצר ג'ובאל ושמורת ראס מוחמד.

האתרים מול הורגדה, הם לאו דווקא הדובדבן שבקצפת. הריפים מעט שחוקים, וחסר להם ייחוד. כחובב אתרי צלילה, אני מאוד אוהב צלילות עם סיפור. לאונייה טבועה לרוב יש סיפור. גם אם לא ידוע למה טבעה או מה היתה בחייה, יש לה סיפור. גם צלילה שמתחילה בכוך צפוף ועוברת לאורך קיר ומסתיימת מעל חור עגול בשונית ("החור הכחול") – יש לה סיפור. הצלילות בהורגדה לא מספרות הרבה, אולי רק שהן יעד פופולרי לעשרות מועדוני צלילה ומאות ספינות, וזה ניכר בשוניות שלה.

ספאגה זה כבר סיפור אחר. גם זו עיר של צלילה, אבל לא גדולה כמו שארם או הורגדה. אלא שהאתרים שמול ספאגה הם ליגה אחרת, ביחס להורגדה. שרשרת הריפים של פנורמה ריף, הריף האמצעי, ואבו כייפאן, מהווים מצבור של אתרי צלילה שאפשר להעביר רק בו כשלושה ימי צלילות. למעשה כבר יצאתי להפלגות צלילה במקומות בעולם, שהעבירו שלושה ימים על ריפים לא גדולים יותר וכן יפים פחות, בהשוואה לאלה שמול ספאגה.

מעט מערבית להם, טבעה בשנת 1991 המעבורת סאלם אקספרס, וגם היא אתר צלילה עם סיפור. בפעם הראשונה שצללתי בסאלם אקספרס, ירדתי בלב כבד. הכינו אותנו לזה. לצלול בכלי-שיט שטבע על נוסעיו, שחלקם נותר בו בעת הטביעה, וחלקם אולי נותר בו עד עצם היום הזה, יכול להעביר צמרמורת גם בצולל טכני קשוח. הציוד הפזור ברחבי הספינה, שאריות של מזוודות וכלי מטבח, בגדים זרוקים, מזכירים את חייהם של אלו שנותרו בה. טריקות קצובות ועמומות של דלת ברזל גדולה הנשמעות אחת לכמה טלטולי גלים, מוסיפות לאווירה.

 

 

דרומה מספאגה מפליגה הספינה, ועל הסיפון הצוללים כבר אחוזי התרגשות: היעד הבא הוא האלפינסטון ריף, וכל מה שמקווים למצוא בו.

מעט מצפון לאלפינסטון נמצאת הלגונה של אבו-דבאב. אין מה לחפש בה יותר מדי כיום. המצרים סגרו אותה לצלילות באופן גורף, וגם כשאפשר היה לצלול בה, הצלילות לא היו משהו. רק חול ועוד חול, וראות לקויה. אבל בלגונה של אבו דבאב, היו חיים תחשים. וזו, מבחינתי האישית, סיבה מספיק טובה לצאת לספארי דרומי, אילו היה צריך לחפש סיבות מתחת לאדמה.

תחש הים אינו פרת ים, ובלעז דוגונג (Dugong), וגם איננו מאנאטי (Manatee). פרות הים הן קרובות משפחתו של תחש הים, אלא שהן חיות בנהרות (באפריקה, פלורידה, מרכז ודרום אמריקה) והתחש חי באוקיינוסים, ותפוצתו עולמית. אבל לדאבוננו הרב, מספרם של תחשי הים לחופי מצרים התמעט עד לסכנת הכחדה של האוכלוסייה באזור, ועל הפרטים הבודדים שנותרו באבו דבאב, המצרים שומרים בקנאות, ובצדק.

 

האלפינסטון ריף אינו באמת בלב ים, ודווקא די סמוך לחוף המצרי. ועדיין, מרחקו מהחוף מספיק כדי להעמיד אותו במרכז הזרמים ובים הפתוח, מבחינת בעלי החיים שנמשכים אליו. כאמור, הוא נמצא במרחק של כ- 10 קילומטרים מהחוף, כחלק משרשרת הריפים האמצעית. ככזה, הזרמים סביבו יכולים להיות דרמטיים. רגע אחד אתה ליד הריף, ברגע הבא אתה בכחול, שואל את עצמך לאן נוסעים ומה התחנה הבאה ומתי מגיעים. צורתו מאורכת, אורכו כ- 300 מ', והוא מונח באוריינטציה כללית של דרום-צפון. הספינות עוגנות בחלק הדרומי של הריף, המוגן יותר, היכן שהרוח השלטת היא זו הבאה מכיוון צפון. הצלילה הקלאסית היא בחסות הזרם (אם יש מזל), מהספינה לאורך הפאה המזרחית (אפשר גם המערבית) של הריף לכיוון צפון. בצפון הריף ישנו מדרון מתון, המשתפל מטה ב- 30 מטר והלאה, לכיוון ה- 40 ועוד קצת. שם אפשר להילחם בזרמים עזים כדי להגיע למדרון תלול שיורד אל המצולות, ולהביט לתוכן. במצולות מקווים לראות כרישים. לאו דווקא את האושיאניק - גם כרישי ריף לבני קצוות באים בחשבון, ובנקודה הזו - מעל המדרון שבצפון האלפינסטון - בעיקר פטישנים. בדרך חזרה לספינה מחפשים שוב את האושיאניק, שלרוב מסתובב סביב הספינות העוגנות וביניהן, למורת או לקורת רוחם של הצוללים.

המפגש הראשון שלי עם האושיאניק היה דווקא עם נקבה, ולא גדולה במיוחד. 2.5 מטרים אורכה, אני מעריך. היא הסתובבה בקרבת הספינה, בין הספינה שלנו לספינה בשם "לונגימנוס" שעגנה בסמוך. כמעט בכל צלילה באלפינסטון באותו ספארי פגשנו בה, ומרבית הצלילות עברו בין מפגש עם הכרישה, לבין ציפייה למפגש הבא איתה.

 

הקשת של האלפינסטון

אבל לא כל הצלילות היו בעניין של הכרישים. לפני אחת הצלילות לקח חאלד, המדריך המצרי, אותי ומדריכת צלילה נוספת הצידה ושלף הצעה שאי אפשר לסרב לה. חאלד, שכינויו במצרים "דוגונג", בגלל הדמיון הרב בינו לבין התחשים (דמיון שבא לידי ביטוי בעיקר במבנה הגוף, אבל גם מעט באופי), תכנן להוריד משלחת של מדריכי הצלילה שבספינה אל מתחת לריף. עד כמה מתחת? ממש מתחת. בחלק הדרומי של האלפינסטון, בתחתית המדרון, בעומק 50 מ', מונח הריף על פלטו חולי רחב. בחלק הזה, כך מספר הדוגונג הפטפטן, עוברת דרך הריף מנהרה בצורת קשת, ואליה מועדות פנינו. כמובן ששוכנענו בנקל, הצטיידנו במיכלים מתאימים ומטה אל הכחול צללנו.

בעומק 30 מ' מסמן לי חאלד להביט למעלה, ומעליי צללית מרוחקת של כריש גדול, מגמדת צלליות של צוללים נלהבים שמבקשים את קרבתו. אנחנו מעל מדרון האלמוגים שלמרגלות האלפינסטון, ומעמיקים. האלמוגים מסביב בצבע כחול דהוי ואפרפר, הצבעים נבלעו לגמרי. פלאש המצלמה מחזיר להם את צבעם לרגע קט, ושוב הכחול חוזר לשלוט. חאלד נעלם בתוך הריף, ואנחנו אחריו. הקשת נפתחת מולנו, אבל במקום שנראה את האור שבקצה המנהרה בוהק ומסנוור מצדה השני, אנו רואים רק כחול עמום, שמזמין אותנו אליו. להקות של ברקנים אדומים בתוך המנהרה, והצצות תכופות במחשב ובמד הלחץ. יצאנו מצדה השני של הקשת, ואט אט עשינו דרך ארוכה למעלה, אל סדרה של חניות דקומפרסיה ואל צללית של כריש שהלכה וגדלה, עד שהפכה לאושיאניק בינוני ובהמשך לכמה צילומים לא רעים בכלל, שינציחו את החניה הזו, בסופה של צלילה חווייתית למדי.

 

אחרי יומיים באלפינסטון, נגזר עלינו לעשות את הדרך צפונה. הדרך עוד ארוכה, ושוב יש הזדמנות לצלול בפנורמה הנהדרת מול ספאגה, בטבועות של אבו-נוחאס, בטיסלגורם ובשמורת ראס מוחמד. כשכיוונתי את המצלמה אל נפוליאון ענקי מול אלמוגים ססגוניים בשארק ריף נוכחתי שלא נס ליחו, גם אחרי אלף אלפינסטונים ולונגימנוסים ודוגונגים. הדרום הוא חוויתי ומאתגר, אבל בסופו של דבר, ראס מוחמד זה הבית.

 

איציק יוגב מספר על מפגש בין כרישה פוטוגנית למצלמה מוכשרת

עמוס נחום קרא לו הכריש הפוטוגני ביותר, ז'אק קוסטו ציין כי הוא קטלני יותר מהכריש הלבן הגדול. בוויקיפדיה מציינים כי יותר אנשים הותקפו על ידי האושיאניק מכל שאר מיני הכרישים ביחד. ראיתי גם תמונות רבות שלו וגם שמעתי סיפורים על מפגשים עם הכריש הזה, אבל כל אלה ביחד לא הכינו אותי לפרץ האדרנלין שליווה את המפגש שלי איתו.

אבל כדאי להתחיל יומיים וחצי לפני כן. אחרי יום וחצי של ספארי דרומי.

על סיפונה של ה"סי-קווין" התעוררנו בבוקר, עוגנים על ריף האלפינסטון כ- 300 ק"מ דרומית לשארם. בתדריך לצלילות הושם דגש על התנהגות מול האושיאניק, ולאחריו קפצנו למים. ריף צבעוני עשיר, קירות תלולים וכל הטוב שנפטון יכול להציע. העיניים רצות כל הזמן מהריף לכחול, אבל אין אף כריש בודד לרפואה. גם בצלילה השנייה, בצדו השני של הריף, חזר הסיפור – יופי של צלילה אבל מיסטר אושיאניק לא הגיע לפגישה שקבענו איתו.

 

 

למחרת בבוקר אותו סיפור: צלילה בכחול וכולם מחפשים. הצוללים שירדו ראשונים למים טוענים שראו מרחוק, אחרים אומרים שהיה ואופס נעלם, ואפילו מישהו צילם צללית של אולי, אבל הוכחות חותכות אין. משך היום צלילות נהדרות אבל בלי חתן השמחה והיה כבר מי שאמר לאחר עוד צלילה מבוזבזת בכחול: "כמו לצפות בסרט כחול, רק בלי השחקנית הראשית".

העברנו יומיים של צלילות נהדרות – קירות אנכיים, נוף, דגה, להקות, מזג אוויר מצוין - אבל כרישים לא ראינו. בערב קיימנו דיון עם כל הקבוצה, האם נישאר ליום נוסף או שנתחיל לעלות צפונה. ברור כי אם נשארים, זה יבוא על חשבון אתרי צלילה חדשים לנו בדרך צפונה וחבל לנו להפסידם. לבסוף ההחלטה נופלת על שתי צלילות נוספות בבוקר, ואז נמשיך צפונה.

בבוקר חולקנו שוב ל- 3 קבוצות. הקבוצה הראשונה כבר יצאה בזודיאק לכיוון הריף והקבוצה השנייה מתארגנת כעת בזודיאק השנייה, שמתחילה להתרחק מהספינה. אני בקבוצה השלישית, עדיין על סיפון הספינה, בבדיקות אחרונות לפני הצלילה. לפתע צעקות מאנשי הצוות, שמצביעים בהתרגשות למים מתחת לספינה. הזודיאק השני חוזר מייד וכולם נופלים למים. החגיגה מתחילה.

מתחת לספינה שתי נקבות, איתן העברנו שתי צלילות ארוכות וחווייתיות. לעתים במרחק של מטרים בודדים מהן ואפילו מצב של נגיחה סקרנית במצלמה שלי. אנחנו הספינה היחידה בשטח ולכן הכרישים איתנו רוב הזמן.

קשה להעביר במילים את החוויה של צלילה עם האושיאניק. הדרך הנכונה, אולי, להסביר את זה, היא להבהיר שהיצור הזה פשוט לא מפחד מצוללים. להבדיל מכרישים אחרים אותם פגשתי בחיי, עם הכריש הזה יודעים מי בעל הבית. הכריש מתקדם ישירות אל הצולל, בוחן אותו מכל הכיוונים וסיבוב אחרי סיבוב הוא מגיע למרחק של נגיעה.

כל ההתנהגות הזאת מאפשרת לנו לבחון אותו מקרוב, לחוש את העוצמה שלו ולהעריך את היופי שלו.

עבור הצלם התת-ימי זהו הדוגמן האידיאלי. הסנפירים הארוכים שלו מקנים לו מראה הידרודינאמי מרשים. הקירבה שלו וההתנהגות הבוטה שלו מאפשרים אין סוף מצבי צילום מצוינים. נוסף על אלו, העומק הרדוד יחסית (לרוב עד 10 מטר) בו מתבצע המפגש - אי אפשר לבקש טוב מזה לצורך צילום מוצלח.

 

שמתי לב שהמבזקים מאוד מסקרנים את הכריש. אולי בגלל האור ואולי בגלל הצלילה שהם מפיקים בעת הטעינה החוזרת. היה גם מי שהציע שזה אולי עקב המטען החשמלי של הקבלים שבמבזק. כך או כך, זה מאפשר כמה פורטרטים מרשימים של הדוגמן התורן.

אחרי הצלילה הראשונה עלינו לספינה, אחוזי התרגשות. אחרי מנוחה קצרה מיהרנו לשוב למים. באותו היום האושיאניק לא אכזבו. מייד עם הכניסה למים הופיעו שוב שתי הנקבות והחגיגה חזרה על עצמה.

אחרי הצלילה השנייה כבר לא נותרה ברירה. לפנינו עוד 3 ימי הפלגה צפונה וצלילות באתרים מקסימים. פגשנו להקת דולפינים בדרכנו, צללנו בראס-מוחמד לקינוח. אז מה עוד יכולתי לבקש: רק שהאושיאניק יהיה שם גם בפעם הבאה.

 

 

אילן ורד, מפעיל טיולי צלילה בים האדום ובכלל, על התנהגות עם כרישים בים הפתוח:

בחלוקה על פי אזור מחייתם, אפשר לומר שהכרישים נחלקים לשלושה סוגים עיקריים: כרישי חול, כרישי שונית וכרישי ים פתוח.

התנהגות הכרישים שונה בתכלית מסוג לסוג. כרישי ים פתוח הם הגדולים שבחבורה וניזונים מבעלי חיים גדולים יחסית, כגון טונות, ברקודות, צבי ים ועוד.

לכן ההתנהגות עם כרישים אלו צריכה להיות בהתאם.

 

הניסיון שלנו מלמד, שצלילה עם כרישים אלה אינה בעייתית כלל וכלל. אבל יש לזכור שמדובר בבעלי-חיים בעלי אינסטינקטים של טורף. צלילה עם כרישים כאלה ליד השונית שונה מאד מצלילה איתם במים פתוחים ללא ריף. התנהגותם משתנה מיידית והם הופכים להיות סקרנים יותר ויותר.

השחייה לצדם שונה מאד מן הצלילה במחיצתם. על פני המים, אדם נראה כמו דג פצוע, כלב ים או צב, ולכן הוא נראה כטרף קל. מקרים רבים של מגע בין כרישים לאדם נגרמו עקב טעות. מאחר שאנו הם אלה החודרים לעולמם, ולא להיפך, זוהי אחריותנו לצמצם את המקום לטעויות. לכן, יש לכבד את הים ולהימנע ממספר דברים:

1. צלילה עם כרישים אלה הרחק מהריף.

2. שחייה עם כרישים אלה שלא באישור, בהשגחה צמודה ובפיקוח המדריך ואנשי הצוות שעל הסירה.

3. שחייה עם דולפינים בלב ים. למרות המוניטין של דולפינים כאויבי הכרישים, כרישים גדולים נוהגים ללוות ממרחק מה את להקות הדולפינים בלב ים. הם ניזונים מהחולים והחלשים שביניהם. לאחר שהדולפינים עוזבים, השחיינים עלולים למצוא את עצמם בחברתם של הטורפים וזהו פתח לטעויות.

 

בואו לא נהיה נאיביים. עובדה מוגמרת היא שתקיפות כרישים אכן מתרחשות לעתים. כפי שציינתי, כמעט תמיד זוהי תוצאה של טעות. הכרישים "הבעייתיים" ביותר מבחינה זו הם "ארוכי הגף" – האושיאניק לבן הקצוות.

בכל שנה אנו צוללים עם כרישים אלה בדרום מצרים ובעצם אלה טיולים היוצאים בעיקר על מנת לחוות את החוויה שבצלילה עם כרישים אלה. הכרישים סובבים את הצוללים, הצוללים סובבים את הכרישים וההתרגשות עצומה. עם זאת, אנו מבצעים זאת בטווח קרוב לספינה. במידה והתנהגות הכרישים הופכת להיות סקרנית מדי, על הצוללים לחזור לריף או לעלות לספינה.

צריך להבין: אם אנו נכבד את הים, הים יכבד אותנו בחזרה.

אם לא נכבד את הים – ניפגע. זה נכון ליצורי הים, זה נכון לצלילה בתנאי ים קיצוניים וזה נכון לבטיחות בצלילה בכלל.