הטורפים הימיים
הטורפים הימיים
הדולפינים והלווייתנים הם לא היונקים הימיים היחידים. קבוצה גדולה ומכובדת של טורפים ימיים נכללת אף היא ביונקים הימיים ומונה כרבע ממספר מיני היונקים הימיים החיים בעולם (126 מינים בכל הקבוצות ביחד). משפחת-העל "הטורפים הימיים" נקראת בלטינית Pinnipedia ומשמעות השם היא "סנפיר-רגליים", על שם סנפיריהם הקדמיים והאחוריים שמקורם האבולוציוני הוא רגליים קדמיות ואחוריות. מיני הסדרה הזו טורפים דגים ותמנונים וכוללים את משפחת כלבי-הים (Phocidae), אוטריים (Otariidae) – אריות-הים ודובי-הים ("כלבי-ים פרוותיים") - וסוסי הים (Odobenidae).
הטורפים הימיים מחלקים את זמנם בין הים ליבשה ומותאמים (אמנם פחות מדולפינים ולווייתנים) לסביבה הימית. אם נחשוב על כך, הרי שמדובר באורח חיים מדהים למדי שאין רבים הדומים לו בעולם החי: היכולת להתקיים בשתי סביבות חיים כל-כך שונות אחת מהשנייה. למרות שהם יונקים ימיים, הם קרובים יותר מבחינה גנטית לטורפים יבשתיים מסדרת הטורפים (Carnivora), אליה הם משתייכים בעצמם, מאשר ליונקים ימיים אחרים מסדרת הלווייתנאים (Cetacea). כחברים במחלקת היונקים הם מקיימים את הגדרות היונק, כלומר ממליטים ולדות חיים, מניקים את צאצאיהם בחלב, בעלי דם חם והם עוטים שערות לגופם בפרק זמן מסוים של חייהם או משך כל חייהם. ככלל, מבנה גופם של הטורפים הימיים גדול יותר מטורפים יבשתיים בגלל הצורך בשמירת חום גוף. שטח הפנים יחסית לגודל הגוף קטן יותר ומסיבה זו לא שוחים באוקיינוסים טורפים ימיים זעירים, בניגוד לטורפים יבשתיים קטני מידות כגון חמוסים וסמורים, למשל.
בתקופת ההמלטות והחלפת הפרווה הם נמצאים ביבשה לפרקי זמן משתנים בהתאם למינים השונים אך לצורך ציד מזון הם נמצאים בסביבה המימית. לפני כשלושים מיליון שנה אביהם הקדמון, שכנראה היה בעל חיים יבשתי דמוי דוב, התחיל בנדידה הדרגתית לעבר הים באירופה ובצפון אמריקה, כנראה על-מנת לחפש מזון עקב הידלדלות מקורות מזון זמינים ביבשה. במהלך האבולוציוני שנבע מכך התפתחו טורפי-הים. הטורפים הימיים מותאמים לסביבה הימית על-ידי מבנה גוף הידרודינמי - מבנים חיצוניים כגון אשכים ואוזניים הצטמצמו עד מאוד או הפכו לפנימיים בחלק מהמינים. מבנה השלד בכללותו דומה לטורפים יבשתיים אך כמובן שעבר מספר התאמות, כגון חוליות צוואר וחזה מוגדלות על מנת לשמש כעוגן לשרירי הסנפירים הקדמיים. בחלק מהמינים חוליות הצוואר נמצאות על ציר יחסית גמיש שמאפשר את כינוס הצוואר בזמן צלילה ליצירת מבנה הידרודינמי יותר. לכל הטורפים הימיים זנב קצר עד קצרצר. כבעלי-חיים טורפים החיים בים הם ניזונים בעיקר מדגים ותמנונים שונים, אך חלקם ניזונים לעתים גם מעופות ימיים. למשל, כלב הים הנמרי (Leopard seal ובלטינית Hydrurga leptonyx) ניזון בעיקר מפינגווינים. גם כלבי-ים אחרים לעתים צדים עופות ימיים אך במקרים אלה בדרך-כלל אין זאת מתוך בחירה אלא עקב מצב גופני ירוד וחוסר יכולת לצוד דגים. פילי-ים ניזונים גם מצדפות וסרטנים. מבנה השיניים והלסתות מזכיר את פיהם של טורפי היבשה ובמיוחד כלבים (למרות שיחסית יש להם פחות שיניים) אך ההתמיינות לשיניים טוחנות פחות בולטת ורוב השיניים חדות על מנת ללכוד את הטרף. לעיסה בחלל הפה אינה מתבצעת שכן בדרך-כלל הטרף נבלע כשלם ועובר עיכול בקיבה. במשפחת פילי-הים הניבים העליונים התפתחו במיוחד ומגיעים במינים מסוימים לאורך של כ-80 ס"מ. ניבים אלו עוזרים בביקוע צדפות, מסייעים בתנועה ומשמשים כאמצעי הגנה ותקיפה בקרבות בין זכרים. שערות השפם שאינן מתחלפות עברו התמיינות משערות רגילות לבעלות יכולות חישה מפותחות (בדומה לחתולים) ומשמשות לצורך איתור מזון על-ידי חישת תנועתו במים, בדומה לאקולוקציה (גישוש-הד, מעין סונאר) בלווייתנאים או קו הצד בדגים. יתכן שחלק מטורפי-הים משתמשים באקולוקציה, אך מידע בתחום זה עדיין חסר. רוב הטורפים הימיים יוצרים מגע בינם ובין חבריהם כשהם על החוף לצורך הרגשת ביטחון ושמירה על חום גוף. ראייתם של רוב טורפי הים טובה מאוד גם במים וגם ביבשה, עיניהם גדולות ובולטות ועל-ידי כך קולטות יותר אור בעומק הים. קרום הגנה, עפעפיים והפרשה קבועה של חומר שומני מגנים על העין הן בסביבה הימית והן בסביבה היבשתית. שמיעתם על פי רוב חדה ואוזניהם נסגרות בזמן צלילה. חושי הריח והטעם פחות מפותחים בעיקר בסביבה הימית ולכן חושים אלו פחות משמשים לציד. ביבשה חוש הריח משמש לתקשורת בין פרטים. ככל היונקים, הטורפים הימיים הם בעלי דם חם ושומרים על חום גוף של כ-38.5 מעלות. חום הגוף מיוצר מפעילות השרירים ופעילות מטבולית בעיקר של מערכת העיכול. שכבת שומן תת-עורית המכונה "בלאבר" (Blubber) מאפיינת את כל היונקים הימיים ולה מספר תפקידים: אגירת אנרגיה בצורת שומן שיכולה לשמש את טורפי-הים במיוחד כאשר אזור הרבייה ואזור הציד רחוקים זה מזה, שכבת בידוד שמסייעת בטרמורגולציה גם בגלל עוביה וגם עקב הימצאות יותר כלי-דם יחסית לשומן תת-עורי בטורפים יבשתיים. גם במים לשכבת שומן עבה יש יתרון על פרווה מבחינת יכולת הבידוד מפני שהשומן פחות נתון לשינויי לחץ כאשר בעל-החיים צולל לעומק. פרוות הטורפים הימיים בנויה משתי שכבות, שכבה פנימית אשר "לוכדת" חום בצמוד לעור ושכבה חיצונית אשר מגינה על השכבה הראשונה מפני רטיבות. שכבת השומן התת-עורית יעילה מאוד בשמירת חום הגוף אך לעתים, בעיקר אצל כלבי ים שנמצאים לפרקי זמן ממושכים ביבשה והטמפרטורה בסביבה גבוהה, שכבת השומן יעילה "יותר מדי" ובעל החיים נדרש לצנן את גופו. דרך אחת לבצע צינון היא פרישת הסנפירים האחוריים או הקדמיים פתוחים בכיוון הרוח, פעולה הגורמת לקירור כלי-דם פריפרים שפרוסים בין האצבעות ועל-ידי כך לקירור הדם והגוף. יונקים ימיים אינם מסוגלים לקרר את עצמם על-ידי הזעה או הלחתה, מלבד כלב-ים פרוותי צפוני אשר מלחית, בדומה מאוד לכלב. על מנת לקיים אורך חיים ימי יעיל על הטורפים הימיים להיות מסגולים לצלול לפרקי זמן ממושכים ולשם כך קיימות מספר התאמות לניצול יעיל של חמצן לצורך נשימה: בזמן צלילה דם עשיר בחמצן מוזרם בעיקר לאיברים חיוניים כמו מח ולב ומוזרם פחות לאיברים שאינם חיוניים, טמפרטורת הגוף יורדת, הקצב המטבולי מועט וקצב הלב מועט עד לעשירית מקצב הלב הנורמלי. בעקבות זרימת דם לאיברים חיוניים במיוחד נוצר מצב של חוסר חמצן בשרירים. ריכוז גבוה של פיגמנט בשם מיוגלובין (Myoglobin) קיים בשרירי הטורפים הימיים, הוא משמש כמאגר יעיל לחמצן ומאפשר דיפוזיה יעילה יותר של חמצן בשרירים. ריכוז גבוה זה של מיוגלובין גם גורם לכך שצבע השרירים של הטורפים הימיים הינו אדום כהה מאוד עד כמעט שחור.
שרירים מותאמים במיוחד סוגרים את האוזניים והנחיריים בזמן צלילה ושינה. זמן צלילה נא בין מספר דקות לחצי שעה ומשתנה בין המינים השונים. כלב-הים של וודל (Weddell seal ובלטינית Leptonychotes weddellii), למשל, מסוגל לצלול לעומק של כ-600 מטר ולמשך 73 דקות! ככלל, גורים וצעירים צוללים פרקי זמן קצרים יותר מבוגרים. תהליכי ההזדווגות וההמלטה תמיד (למעט אצל הניבתנים) מתרחשים על היבשה בפרקי זמן משתנים באורכם במינים השונים ועל-פי התנאים הסביבתיים. במינים מסוימים, תחת תנאים יציבים, תקופת הרבייה נמשכת כמה חודשים אך באזורים לא יציבים, בעיקר באזורי קרחונים - תקופה זו יכולה להימשך מספר ימים בודדים. חילוף הפרווה שמגיע בסוף תקופת ההמלטה מתרחש גם הוא על היבשה. מינים רבים של טורפים ימיים נודדים באופן קבוע אך בדרך-כלל נודדים חזרה למושבה בתקופת ההזדווגות וההמלטה.
בקצרה על כל משפחה:
כלבי-הים: (מכונים גם "חסרי אוזניים" או "כלבי-ים אמיתיים")
זו המשפחה המגוונת והנפוצה ביותר מבין הטורפים הימיים. מתוך כ-50 מיליון פרטים של טורפים ימיים שקיימים בעולם, לפי ההערכות, כ-90% הינם ממשפחת כלבי-הים. הם חסרי אוזניים ומותאמים יותר לסביבה הימית משאר הטורפים הימיים. משפחה זו כוללת 19 מינים. המין הקטן ביותר הוא פוסה טבעתית Pusa hispida)), בו זכר בוגר מגיע לאורך 1.2 מטר ומשקל 60 ק"ג והגדול ביותר הוא פיל-הים הדרומי Mirounga leonina)), בו זכר בוגר מגיע לאורך 5 מטר ומשקל של כ-4,000 ק"ג. בשונה משאר הטורפים הימיים הם אינם מסוגלים לסובב קדימה את סנפיריהם האחוריים ולהיעזר בהם להליכה ביבשה ולכן תנועתם על היבשה היא בצורת קפיצות קדימה כאשר הסנפירים הקדמיים מושכים את הגוף קדימה והאחוריים נגררים לאורך הגוף. על משטחים חלקים כגון קרחונים הם מתמרנים ביעילות על-ידי החלקה. במים הסנפירים האחוריים משמשים כמקור כוח לתנועה קדימה כאשר הם נפרשים ומשמשים כמשוט והסנפירים הקדמיים משמשים בעיקר לתמרון. מהירות שחייתם היא עד 20 קשר.
אוטריים: (אריות-הים ודובי-הים)
16 מינים במשפחה זו שמקור שמה הוא "אוזן קטנה" על שם האוזן החיצונית שקיימת אצל כל חברי המשפחה. הם קולניים יותר ובעלי פעילות סוציאלית מפותחת יותר מכלבי הים. הם יותר "יבשתיים" ונעים על היבשה בעזרת ארבעת הסנפירים. הסנפירים הקדמיים גדולים יותר משל כלבי-הים ובהתאם גם השרירים הפקטורלים (שרירי החזה). דוב-הים של גלפגוס (Galapagos Fur Seal ובלטינית Arctocephalus galapagoensis) הינו הקטן במשפחה, זכר בוגר מגיע לאורך של 1.5 מטר ומשקל של כ-65 ק"ג. הגדול באוטריים הוא אריה ים צפוני (Steller sea lion ובלטינית Eumetopias jubatus) שזכר בוגר שלו מגיע לאורך שלושה ורבע מטרים ומשקל של כ- 1,000 ק"ג. אריה-ים בוגר מסוגל לשחות במהירות של עד 30 קשר. הזכרים מסוגלים להגיע למשקל של פי 2-6 ממשקל הנקבה באותו מין, מה שהופך את הדימורפיזם הזוויגי (השוני בין זכר לנקבה) לגדול ביותר מבין כלל היונקים.
ניבתנים (סוסי-הים):
הניבתן (Walrus, ובלטינית Odobenus rosmarus) הינו מין ארקטי יחיד שנותר ממשפחת סוסי-הים שמנתה בעבר כ-13 מינים שונים. השם הלטיני מורכב מהמילים "שן" + "הולך" נובע מכך שהם נעזרים בניביהם על מנת לצאת מהמים ולנוע על פני משטחי קרח. שני תתי-מינים (פסיפי ואטלנטי) שרדו ממין זה והגדול מביניהם (הפסיפי) מסוגל להגיע לכ-1,800 ק"ג. עקב תנאי יבשה לא יציבים (קרחונים) הם מזדווגים במים, ממליטים על קרחונים ויחסית מהר (מספר ימים) הם חוזרים ומאכילים את צאצאיהם חזרה במים. הבוגרים מסוגלים לצלול לעומק של כ-90 מטר ולפרק זמן של כחצי שעה. לניבתן אין אוזניים חיצוניות והוא חסר שערות כבוגר. הם שחיינים די איטיים, עד חמישה קשרים בשגרה, אך זה כנראה מספיק להם כי אינם צריכים להיות מהירים על מנת לצוד שכן מזונם כולל בעיקר צדפות ורכיכות אחרות. ישנן עדויות על ניבתן שנראה שוחה במהירות של כ-16 קשר כאשר נמלט מדוב קוטב. כיום גודל האוכלוסייה מוערך בכ-200,000 ניבתנים פסיפיים וכ-15,000 ניבתנים אטלנטיים.
הטורפים הטבעיים של טורפי-הים הינם כרישים גדולים כדוגמת הכריש הלבן או הלווייתן הקטלן בסביבה הימית ודובי קוטב בסביבה היבשתית אך הסכנה היותר משמעותית היא פגיעה על-ידי האדם. בשר, פרווה ושומן שימשו בעבר סיבה מרכזית לציד טורפים ימיים מה שגרם לדילול מינים רבים ולהכחדת מספר מינים. גם היום ציד מסחרי בהיקף נרחב מתבצע בקנדה, גרינלנד, נמיביה, נורווגיה ורוסיה. רשתות דיג וחוסר פיקוח על דיג גם הם גורמים למקרי מוות של טורפים ימיים רבים ברחבי העולם.
הזוית הישראלית - כלב הים הנזירי הים תיכוני
כלב הים הנזירי הים תיכוני ( Mediterranean Monk Sealובלטינית Monachus monachus) הינו אחד מבעלי-החיים הנדירים ביותר בעולם. מין זה נמצא בסכנת הכחדה מיידית וגודל האוכלוסייה העולמית מוערך בפחות מ-250 פרטים בוגרים. מספר הפרטים במגמת ירידה והאוכלוסייה מפוצלת לקבוצות קטנות. במאה ה-16 דווח על קבוצות רבות של כלב-ים לאורך רצועת החוף החולית בארץ ישראל. עד לאחרונה, הדיווח האחרון מישראל היה בשנת 1958 בו נצפה פרט בודד בסמוך לחוף דור. בחודש ינואר האחרון (2010) בפרק זמן של שבועיים היו מספר תצפיות של כלב-ים נזירי באזור אשדוד, ראש הניקרה וחיפה. תוך כדי כתיבת שורות אלו הגיע דיווח נוסף מראש הניקרה בו נצפה שוב כלב-ים נזירי שוחה באזור הנקרות. בלבנון נראו בשנת 1952 כ-60 פרטים ובשנת 1976 עדיין נמצאו באזור נמל בירות 6-7 פרטים ששכנו באזור באורח קבע. האוכלוסיות הגדולות ביותר (כמה עשרות פרטים) נמצאות באזור מאוריטניה לחופי האוקיינוס האטלנטי ואוכלוסיות קטנות יותר נמצאות באזור מדירה, יוון, טורקיה ומרוקו. פרטים מזדמנים נצפו בתדירות נמוכה בספרד, צרפת, מלטה, אלבניה, קפריסין ועכשיו גם בישראל.
כלבי-הים הנזיריים מגיעים לבגרות מינית בגיל 4-6 שנים ותוחלת החיים נאמדת בכ-20-30 שנה. ההרכב החברתי הוא קבוצתי (40-60 פרטים) אך עקב הידלדלות המין, מרבית הקבוצות מונות 5-8 פרטים.
אורך הגוף של כלב-ים בוגר 230-280 ס"מ. הנקבות קטנות מעט מהזכרים. משקל הזכרים מגיע עד 400 ק"ג והנקבות עד 360 ק"ג. חלק הראש הקדמי צר מהאחורי, העיניים גדולות, אוזניים חיצוניות חסרות וסנפיריהם הקדמיים משוכים לאחור כך שאינם משמשים לתנועה על היבשה. קיימת שונות גדולה בין פרטים בצבע הפרווה, מצבע שחור ועד כסף לבנבן. דגם הפרווה הנפוץ ביותר הוא חום כהה באזור הגב ואפור לבנבן בגחון. לנקבות כתם לבן בגחון וארבע פטמות, כך ניתן לעתים להבדיל ממרחק בין זכר לנקבה. גוון הפרווה מזכיר את צבע הגלימה של הנזירים הפרנציסקנים ומכאן שמו : כלב ים נזירי. כלב-הים הנזירי הינו היחיד מבין כלבי-הים שהסתגל לחיים בימים טרופיים וסוב-טרופיים בהם טמפרטורת המים גבוהה יחסית. הוא נצפה בדרך-כלל במרחק שאינו עולה על 5-6 ק"מ מהחוף אך תצפיות מעידות שיש באפשרותו לחצות גם מרחבי ים פתוח ולנדוד למרחקים ארוכים. גודל תחום המחיה מוערך בכ 20-40 ק"מ לאורך החוף אם כי נצפתה גם תנועה של כ 600 ק"מ לאורך קו החוף. כלב-הים הנזירי הים תיכוני פעיל ביום וגם בלילה וצד בעיקר בשעות הגאות. תזונתו מורכבת בעיקר מתמנונים, דיונונים ודגים שונים (צלופחים, סרדינים, טונה, דגי סולית ודגי מולית). הם צורכים מזון בשיעור של כ-5% ממשקל גופם ביום, מסוגלים לצלול למשך 15 דקות ולעומק של כ-30 מטר. כלב הים אינו יכול לרבוץ זמן רב על חוף חשוף לשמש ולכן הוא יעדיף מקומות מוצלים על-ידי סלעים, מצוקים ומערות.
גורמי הסיכון של מין נדיר זה כוללים אובדן בתי גידול, דיג יתר, מוות בשגגה או במכוון בידי אדם, זיהום ומחלות.
