דימוי היונקים הימיים בתרבות האנושית לאורך הדורות
דימוי היונקים הימיים בתרבות האנושית לאורך הדורות
מאז ראשית ההיסטוריה הכתובה ניתן למצוא בתרבות האנושית עדויות על יונקים ימיים ועל הקשר עמם. עם זאת, ניתן לראות כי הדימוי של בע"ח אלה עבר שינויים משמעותיים לאורך ההיסטוריה. תחילתו במיתוסים אודות מפלצות ים דמוניות, המשכו במאות שנים של ציד, במהלכן מתהפכים יחסי הכוחות בין הצייד לניצוד, ועד ימינו, בהם הדימוי המרכזי של היונקים הימיים הוא של בעלי חיים מורכבים ואינטליגנטיים הנמצאים בסכנת הכחדה, שיש להגן עליהם ולשמרם.
מפלצות הים
רבות מן התרבויות האנושיות שימרו אגדות ומיתוסים אודות מפלצות ים. קל לנחש מדוע. מאז ומתמיד היווה הים תחום מסתורי ולא-נודע עבור האנושות, והיכן שהידע מועט, בא הדמיון ומשלים את החסר. בהחלט ייתכן כי תצפיות מרוחקות, מן החוף או מספינות, על לווייתנים או דולפינים העולים לשאוף אוויר ומבליחים לרגע מעל פני הים, וכן על כלבי ים או אריות ים הנחים על הצוקים לחוף הים, היוו את הרקע למיתוסים אלה.
במיתוסים אלה מתוארות מפלצות הים ככבירות ורבות כוח, שבכוחן להשמיד את כל הקרב אליהן. במיתוסים שמיים קדומים מתחולל קרב איתנים בין המפלצות לבין האלים כחלק מתהליך בריאת העולם. כך בכתבי אוגרית, בשירת enūma eliš הבבלית, ובמיתוסים כנעניים אודות האל בעל ומלחמתו במפלצות. הדי המיתוסים הללו הגיעו גם לתנ"ך ובעיקר למדרשים ולתלמוד. בסיפור הבריאה התנ"כי אמנם מוזכרת רק בריאת "התנינים הגדולים" ביום החמישי, יחד עם העופות וחיות הים, ובפירוש רש"י נטען כי הכוונה ללווייתנים. השם "לוויתן" עצמו מופיע במקרא בספרי ישעיהו, תהילים ואיוב, ומשמר זכר לאותם מיתוסים עתיקים על מלחמת האל במפלצות:
"בַיּוֹם הַהוּא יִפְקד ה' בְחַרְבּוֹ הַקָשָה וְהַגְדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַנִין, אֲשֶר בַיָם". (ישעיהו כ"ז, א'. תיאור דומה מאד, כמעט זהה במילותיו, מופיע במיתוס הים בכתבי אוגרית).
הלוויתן המקראי אינו היונק הנושא שם זה כיום, אלא מעין מפלצת ים קדמונית. איוב מתאר את הלוויתן כבעל שיניים חדות שמעיניו בוקע אור ופולט אש מפיו, בשרו קשה כאבן וכלי נשק אינם יכולים לו, והוא מרתיח ומערבל את מי הים. מעניין שבתיאור זה מופיע גם הפסוק "מִנְחִירָיו, יֵצֵא עָשָן - כְדוּד נָפוּחַ וְאַגְמן". (איוב מ"א, יב'), תיאור שדווקא הולם את הלוויתן המוכר לנו.
בכתבי הקודש הנוצריים לבש הלוויתן דמות דמונית, בעוד שביהדות מובטח לצדיקים כי יאכלו מבשרו בגן-העדן. דווקא באגדה הידועה ביותר על אודות היונק הימי הגדול, לא מופיעה המילה "לוויתן" כלל וכלל. יונה הנביא נבלע, ע"פ הכתוב, ע"י "דג גדול".
סיינט ברנדן הנווט, קדוש אירי מן המאה החמישית והשישית לספירה שנודע במסעותיו הימיים, סיפר שהגיע לאי שנתגלה בהמשך כלוויתן. קדם לו מספר המעשיות התלמודי רבה בר בר חנה (אין קשר לד"ר ברחנא הכותב למגזין זה...) שסיפר כיצד הפליגו הוא ומרעיו בים ועלו על גבו של דג שעליו חול, כי סברו שמדובר ביבשה ובישלו ארוחה, עד שהדג התהפך מחום האש וכמעט שהטביע את החבורה. סיפור דומה חוזר בגרסאות שונות ומשונות באגדות ובסיפורי עמים.
תיאורים של מפלצות ים חוזרים ומופיעים בכתובים בעיקר בעקבות מסעות ימיים, החל מהאודיסיאה ועד מסעותיהם של מגלי הארצות במאות ה- 15 וה- 16, שגם אם הם כוללים לעתים "תצפיות" על מפלצות ים שונות ומשונות, בישרו למעשה את סופו של המיתוס.
חיוך הדולפין
הדולפין זכה ליחס אוהד בתרבות האנושית לאורך כל ההיסטוריה. ציורי דולפינים מופיעים כבר בתרבות המינואית שהתקיימה בכרתים, והם חוזרים ומופיעים בציורי קיר ופסיפס, על מטבעות, תכשיטים, כדים ועוד. הקדמונים ידעו כי הדולפין הינו יונק ולא דג. מקור השם ביוונית, במילה "דלפיס" שפירושה "עם רחם". במסכת בכורות בתלמוד ציינו חז"ל כי הדולפינים "זיווגם כבני אדם" והם "יונקים ומולידים ולדותיהם כבני אדם".
אולי היתה זו צורת פיו של הדולפין, הנדמית כחיוך תמידי, אך סביר יותר כי הדולפין "הרוויח" את יחס התרבות האנושית אליו בנטייתו החברותית, המתועדת בקדומות שבאגדות, כמו גם בהיסטוריה הכתובה. במיתולוגיה היוונית מתוארת אפרודיטה לעתים כעולה מן הים על גבו של דולפין. בנו של אל הים פוסידון מתואר כרכוב דולפין, ופוסידון עצמו נעזר באחת האגדות בדולפין ואף גומל לו בקביעתו בשמים כקבוצת כוכבים. הדולפינים היו נמשכים למוסיקה שניגן המשורר אריון, וכשנזרק פעם לים ע"י שודדים שעלו על ספינתו, סייעו לו הדולפינים ומשכו אותו לחוף מבטחים.
אפיון זה של הדולפינים, המסייעים לבני אדם, חוזר שוב ושוב. היוונים סיפרו על האל אפולו, ההופך לדולפין ומכוון את הספינות ליעדן. בקהילות שונות ברחבי העולם, מאפריקה עד אוסטרליה, קיימים סיפורים על דולפינים שסייעו לבני אדם בדיג, בדרך כלל ע"י הברחת הדגים לכיוון החוף, אל תוך הרשתות. סיפורים אלה חוזרים עד העת החדשה, ומן הידוע לנו כיום על התנהגותם של דולפינים, בהחלט ייתכן שהם מבוססים.
תופעה נוספת המוכרת לנו כיום ומתועדת כבר בכתבים עתיקים, היא של הדולפין הבודד המחפש את חברת בני האדם.
פליניוס הזקן, סופר ואיש-ים רומאי שחי במאה הראשונה לספירה, מתאר מס' מקרים בהם נוצר קשר קרוב בין דולפין לאדם. הוא מספר על ילד שהיה קורא לדולפין, מאכילו בחתיכות לחם, והדולפין היה מוביל אותו על גבו. לאחר מות הילד היה הדולפין מגיע למקום המפגש וממתין לו לשווא, עד שנפח את נשמתו מגעגועים. הוא מספר גם על ילד שטבע בעודו רוכב על דולפין שנקשר אליו, וכי הדולפין נשא את גופת הילד ליבשה, הטיל עצמו לחוף ומת. מסופר גם על דולפין בחופי צפון אפריקה, שהיה שוחה ליד הרוחצים בים ומתחכך בהם ואף מרכיב אותם על גבו, אך האנשים שבאו לראותו גרמו להטרדת המקומיים, שהרגו לבסוף את הדולפין.
מעניין כי רבים מן הסיפורים הללו מתארים את הדולפין כנדיב ונאמן, אך הקשר שהוא יוצר עם בני האדם מביא לבסוף למותו, מה שמעיד אולי יותר על אופיים של בני האדם.
זיווג ממעמקים
קיימות אגדות שונות המחברות בין בני אנוש לבין יצורי הים. האגדות הקלטיות מספרות על הסלקי (Selkie), כלב ים היכול לעלות ליבשה, להשיל את עורו ולהפוך לבן-אנוש – זכר או נקבה - לזמן קצר. הסלקי מוצאים בן או בת- זוג אנושיים ויכולים להוליד עמם ילדים (שגם הם יהפכו יום אחד לסלקי). הסלקי יכול לשהות בחוף רק לזמן קצוב ולאחר מכן יעטה שוב את עורו של כלב הים ויחזור אל הים, כשהוא מותיר את בן או בת-זוגו שבורי לב. אבל אם אלה משכילים למצוא את עור כלב הים ולהחביאו, ייאלץ הסלקי להישאר על החוף בדמותו האנושית לתמיד.
מובן שאגדות אלו מזכירות את אגדות בת הים, שחצי גופה העליון כשל אישה וחצי גופה התחתון כשל דג, שגם היא יכולה לעטות דמות אנוש לזמן קצוב, בעת שהותה ביבשה. ייתכן כי מדובר בפיתוח אגדות הסלקי, אך ייתכן כי גם כאן מדובר בתצפיות ממרחק על כלבי ים או פרת ים (Manatee) שזנבה תואם לזנב המוזכר באגדה (אם כי חלקו העליון קצת פחות חטוב מהמצופה...). גם אגדות אלו, בהן יש ליונק הימי תדמית חיובית, נגמרות בדרך כלל בשברון לב, כאילו כדי להתריע בפני השומעים שיש להותיר לים את אשר לים ולא לנסות להתערב בסדרי הטבע.
הקרב על השליטה בים
כאמור, המסעות הימיים והתגליות הגדולות בישרו את סוף עידן המיתוסים על מפלצות הים. והנה, מרגע שחדל הפחד הקמאי מפני הים ויצוריו, החל האדם לצוד את היונקים הימיים הגדולים. במאה ה- 17 החל ציד רחב היקף של הלווייתנים, שנמשך במאות הבאות ואף הלך והשתכלל עם התקדמות הטכנולוגיה.
בין המאות ה- 17 וה- 19, היה דימוי הלווייתנים בתרבות כשל יריב רב עוצמה וכוח, שמאבק איתנים מתחולל בינו לבין בני האדם הצדים אותו. ספרות התקופה אף יצרה סוג של סימטריה בין הצדדים – בני האדם אמנם צדים את הלווייתנים, אך הם מצדם תוקפים את בני האדם, נוגחים בספינות ומטביעים אותן, וכד'. הסמן התרבותי הבולט בהקשר זה הוא הרומן הקלאסי "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, שיצא לאור בשנת 1851. הספר מכיל תיאורים מפורטים של ציד הלווייתנים ושל המאבק המתמשך והמיתי בלווייתן הלבן. חלקו של הספר והשפעתו ביצירת הדימוי התרבותי ללווייתנים ול"מאבק" בינם לבין בני האדם בתקופה שבה נכתב ולאחריה היו עצומים. רק ליצירה אחת נוספת היתה השפעה דומה – הסרט "מלתעות" שיצא לאקרנים ב- 1977 ויצר דמוניזציה של כרישים, שלא שככה עד ימינו.
בין יונה לפינוקיו
ציד הלווייתנים גרם גם להתעוררות דתית. בשנת 1891 נפוץ סיפור על מלח בשם ג'יימס בארטלי שנבלע ע"י לווייתן במהלך ציד, ולאחר שהלווייתן ניצוד מצאו חבריו את בארטלי בקיבתו, חסר הכרה אך נושם. בתקופה זו דחקו תפיסות רציונאליות ומדעיות את האמונה הדתית המוחלטת בכתבי הקודש ובנסים המתוארים בהם ואנשי הכנסייה העלו על נס את סיפורו של בארטלי כהוכחה חיה לאמיתות סיפורו של יונה הנביא, ובעקיפין, לאמונה בחזרתו של ישו מן המתים. ספק אם האירוע קרה במציאות, אך עד היום נוהגים בכנסיות המשיחיות לספר על יונה המודרני במעי הלווייתן.
בארטלי, אגב, פיגר בחמישים שנה אחרי פינוקיו. ספרו של קרלו קולודי תאר את פינוקיו המוצא את ג'פטו אביו בבטנו של כריש לווייתן דווקא. כמו במקרה יונה, הניסוח המדויק נשכח ויצירות מאוחרות כגון סרטים, ספרים מאוירים וסדרות טלוויזיה הראו את פינוקיו נבלע ואח"כ נחלץ מבטנו של לווייתן.
שינוי תדמית
המאה ה- 20 בישרה שינוי בדימוי הלווייתנים. תרמו לכך המחקר והגילויים על הרגליהם של היונקים העצומים, על האינטליגנציה שלהם ועל שירתם המורכבת, שערערו חלק מן המיתוסים שטבעו "מובי דיק" ודומיו. אבל לשינוי העיקרי גרמה דווקא ההתקדמות הטכנולוגית באמצעי הציד. הלווייתנים והציידים כבר לא נראו כיריבים שווי כוחות, כשהאחרונים מצוידים בספינות מודרניות ומהירות, בכלי נשק מתקדמים ובסונאר המאפשר איתור ומעקב קלים בהרבה. גם צמיחת התפיסה ההומניסטית השפיעה, והדימוי התרבותי הלך והשתנה: לא עוד מפלצות ים דמוניות, לא עוד מאבק מול איתני הטבע, לא רק צייד וניצוד, אלא פגיעה חסרת אבחנה ביונקים אינטליגנטיים ההולכים ונכחדים מול חמדנותו של הגזע האנושי.
את המהפכה בדימוי השלימו סדרות הטלוויזיה על פליפר הדולפין, אוהב האדם החש לסייע לאנשים במצוקה, ועל סאלטי כלב הים חובב התעלולים. בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת הגיעו סרטי "לשחרר את וילי" שעסקו בלווייתן קטלן (אורקה) כלוא, וקיבעו סופית את הדימוי התרבותי השלט כיום בהקשר ליונקים הימיים.
הסדרות והסרטים האמורים אמנם מעמידים במרכזם את הקשר בין יונק ימי לילד, אבל בכל האמור לתפיסת היונקים הימיים בתרבות האנושית, נראה שסוף-סוף התבגרנו.
