כחול עמוק
כחול עמוק
למחרת יום כיפור האחרון יצאנו שנינו, ירון ואנוכי, לאליפות צלילה חופשית שהתקיימה ביוון. אחרי מעבר מהיר בביקורת הדרכונים וסיבוב קצר אך מחייב בדיוטי פרי, המראנו לאתונה – תחנה בדרך ללוטראקי, מקום משכנו של "קלאב הוטל לוטראקי יוון". מלון זה אולי זכור לכם מהחסויות של פעם בערוץ הממלכתי, והעיירה עצמה היא המארחת את אליפות יוון הפתוחה בצלילה חופשית מדי שנה. אותנו עניינה התחרות יותר מאשר הקלאב. עם הגעתנו קיבלה את פנינו עיירה שקטה, אשר עברה מאחוריה וההווה שלה שקט ורגוע, כמעט לומר עייף. נתקלנו בשרידי תיירות מקומית, המנצלת את השבועות האחרונים של הקיץ במחירי סוף עונה, ובעוד כמה משוגעים כמונו שבאו לצלול אל מעמקי הים עם נשימת אוויר אחת בלבד. יצאנו שניים, ירון ואני. עבור שנינו היתה זו תחרות ראשונה, לאחר יותר משנה של אימונים ביחד ולחוד, וההתרגשות היתה גדולה.
שבוע אימונים
הגענו למלון וכמה שעות אחרינו, לאחר יום ארוך של הכנת תשתית המצופים והחבלים לשבוע האימונים הקרוב, הגיע צוות התחרות. אתר הצלילה נבחר בגלל קרבתו לחוף - כ- 200 מטר, ויחד עם זאת העומק הרב – כ- 130 מטר. תנאים אלה מאפשרים לכל צולל למתוח את הגבול האישי שלו ככל שיתיר לו גופו, וכן נועדו כדי לאפשר מעמד רשמי לקביעת שיאים, במידה ויהיו (שיא העולם עומד על 124 מטר).
בתדריך קצר מסביר לנו פאנוס, מנהל ההתאחדות היוונית לצלילה חופשית, את האופן בו יבוצעו האימונים: על-מנת לדמות את תנאי התחרות בצורה הטובה ביותר, כל צולל יידרש להכריז בכל יום אחר הצהריים על עומק הצלילה שלו למחרת. על-פי העומקים שהוכרזו יסודרו זמני הצלילה בהפרשים של כ-10 דקות בין צולל לצולל. כל צולל יקבל בערב שעה רשמית לצלילה שלו למחר, בה עליו להיות מוכן לצלול לעומק שהכריז. בדיוק כמו בתחרות עצמה.
באופן זה, הרגילו אותנו בהמשך השבוע לצלול באופן מתוכנן: החל בשעת ההשכמה, תזמון ארוחת הבוקר, הרכב ארוחת הבוקר, תזמון ההתארגנות, מתיחות וצלילות חימום. כל אלו צריכים להיעשות בהתאם לשעת הצלילה: אם תתארגן מאוחר מדי - לא תהיה רגוע בזמן הצלילה. אם תתארגן מוקדם מדי -תגיע לצלילת העומק עייף ומקורר. בחמשת הימים הקרובים היה עלינו ללמוד לתזמן את הבוקר שלנו.
נושא זה קיבל אצל ירון ואצלי חשיבות רבה שכן כאמור, היתה זו התחרות הראשונה של שנינו. מעולם לא צללנו לפי תזמון! מעולם לא נדרשנו להכריז עומק יום לפני הצלילה והדבר בהחלט מוסיף מידה של לחץ לכל העניין.
בוקר ראשון. לאחר נסיעה של כ- 20 דקות הגענו לאתר הצלילה. המקום הוא אתר ארכיאולוגי מרשים (יוון, לא?) וכ-200 מטרים מהחוף נמצאות הסירות וחבלי הצלילה. המערך העמוק השתלשל מסירה עם מערכת משקולת-נגד ובסמוך נמצאו חבלי החימום ה"רדודים" - רק 50 מטר עומק.
התחלנו להתארגן - מתיחות, תרגילי נשימה - ועלינו על ציוד. סירת זודיאק קטנה לקחה אותנו אל המערכים וקפצנו למים. המים היו די קרים (21-22 מעלות) אבל התנאים סבירים.
ביום הראשון החלטנו לקחת את הזמן ולבצע לא מעט צלילות חימום. אחרי הכול, לוקח לגוף כמה ימים להתאקלם לעומק וגם הצולל המוכשר והמנוסה ביותר נדרש להעמיק בהדרגה. כצלילת עומק ראשונה החלטתי לצלול לעומק נוח בשבילי ורק לקבל "תחושת מים" במקום. צללתי בסגנון Free Immersion. אחרי אוורור קצר על פני המים ירדתי.
בערך בקו ה-25-30 מטר נתקלתי בתרמוקלינה אימתנית, ולמטה כבר ממש קר. הגעתי למשקולת התחתית ב- 45 מטר, הסתובבתי ועליתי חזרה. זהו, היום הראשון עבר, צלילה קלה ל-45 מטר וטבילה ראשונה בים האיוני.
למחרת הכול חזר על עצמו. העמקתי עוד 5 מטרים באותו סגנון וצללתי ל-50 מטרים. לאחר הצלילה קיבלתי החלטה לצלול למחרת 50 מטר ב-CNF, הסגנון האהוב עלי. עדיין לא צללתי לעומק הזה ותכננתי שיא אישי חדש, בז'רגון המקצועי PB - Personal Best.
"על העילפון"
ביום האימונים השלישי התארגנתי כרגיל בבוקר ולאחר מכן הגענו לאתר הצלילה. אחרי חימום קצר הגיע רגע האמת. לקחתי נשימה אחרונה וירדתי. הדרך למטה ארוכה אמנם, אבל היא כלום לעומת הדרך חזרה למעלה. הגעתי למשקולת התחתית, הסתובבתי והתחלתי בעבודה הקשה למעלה. מאחר שאין לי סנפירים, ובעומק הציפה הרי שלילית מאוד, כל מטר בעלייה הוא מאבק עיקש ויקר בחמצן. בסמוך לפני המים הכול מתחיל לדהות, אני עוצם עיניים, ופוקח אותן על פני המים. יוליה (צוללת הבטיחות שלי) החזיקה אותי ואמרה לי לנשום. לי זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי עילפון מים רדודים והופתעתי מעוצמת החוויה. עילפון זה, שנגרם ממחסור בחמצן, עלול להיות קטלני כאשר צוללים ללא בן-זוג, או עם בן-זוג לא מתאים. בסביבה ספורטיבית בכלל ותחרותית בפרט, אין צלילה ללא בן-זוג - פשוט לא נכנסים למים. בן הזוג פוגש אותך בדרכך למעלה בדרך-כלל בעומק 15 מטר, או עמוק יותר, ומלווה אותך בחלק האחרון של הצלילה, החלק המועד ביותר לעילפון. כעיקרון, עילפון מים רדודים לא מתרחש בעומק רב.
הבנתי שחרגתי מהיכולת שלי לאותו היום, אבל כדי לא להיכנס לסחרור שלילי החלטתי לצלול למחרת ל-49 מטר באותו סגנון. ואכן, למחרת התכוננתי בנוהל הקבוע שלי, וביצעתי צלילה מושלמת ל-49 מטר CNF. מטר אחד פחות, וכנראה הכנה נכונה יותר הם אלו שעשו את כל ההבדל בין צלילה טובה לכישלון. ירון צלל באותו יום עם סנפירים ל- 63 מטרים, שיא אישי בשבילו ועומק מרשים בכל קנה מידה.
יום לפני התחרות ירון ואני החלטנו לנוח, על מנת לתת לגוף זמן להתאושש משבוע האימונים.
התחרות
יום המנוחה מסתיים בערב, אז נפגשים כל משתתפי התחרות, כ- 30 צוללים, בלובי המלון ומקבלים תדריך לתחרות. כולם מכריזים עומקים ליום המחר ומקבלים זמני צלילה. אני הכרזתי על 50 מטר CNF.
בוקר התחרות, הרגע הגדול הגיע. אני נרגש, שנה שלמה אני מתאמן לקראת הצלילה הזו - 50 מטר ללא עזרים, וכל האימונים מתנקזים לביצוע יחיד בן 2 דקות לערך. אין הזדמנות שנייה, כל יום צוללים פעם אחת. אני מפנים את כל הלקחים 
שלמדתי במשך השבוע ולמרות למתח הנפשי מנסה לסדר לי שגרת בוקר רגילה.
מגיעים לאתר התחרות, הים לא מאיר לי פנים: עננות, רוח וגם קצת גלים מקבלים את פנינו. אני מנסה להרגיע את עצמי - ללא הצלחה יתרה - שצולל טוב צולל בכל תנאי, וים טוב זה למפונקים.
20 דקות לפני ה- OT - Official Top, זמן הצלילה הרשמי שלי, אני נכנס למים לבצע חימום. הכול כרגיל. מהרגע שאני במים, כל הלחץ של הבוקר נעלם כלא היה - במים אני כבר עושה את מה שאני יודע לעשות, רפלקס הצלילה נכנס לפעולה והגוף משתלט על העניינים כמו אומר למוח: "את המחשבות שלך תשאיר ביבשה. פה בים, אין מקום לשטויות!" במים עושים, לא חושבים.
"שתי דקות ל-OT" אני שומע את ההכרזה. הגעתי לחבל הצלילה, מסביב צוות של צוללי בטיחות, צלמים ושופטים. מבעד לחליפה שמעתי בקול עמום "דקה וחצי", "דקה" 30, 20, OT ,1,2 ,3 ,4 ,5,10! לקחתי נשימה אחרונה וירדתי לצלול. הכול הולך כמו שצריך ומהר מהצפוי הגעתי למשקולת התחתית, לקחתי את התג שמוכיח שהגעתי למטה, והתחלתי בדרך המייגעת למעלה. עצמתי עיניים וספרתי תנועות בדרך למעלה, מדי פעם פוקח אותן להצצות. בשלב מסוים פגשתי את צולל הבטיחות והבנתי שעברתי את קו 25 המטרים. עוד כמה תנועות ואני למעלה, אני חושב לעצמי.
המוח, בתמרון אחרון מול הגוף, כמעין תשובה ממזרית לרפלקס הצלילה, החליט לסיים את הצלילה מוקדם מהרצוי, והקפיץ את הפקק. האורות נכבים, שוב, אני פוקח את עיניי ורואה 3 יוונים מחזיקים אותי במים ואומרים לי לנשום. שתי מחשבות בזק חולפות במוחי, הראשונה: איפה יוליה? הרבה יותר כיף להתעורר בזרועותיה. השנייה: לעזאזל! עילפון שני בשבוע! שוב פעם באותו עומק! בתחרות, מול קהל! יום רע עובר עלי.
עם תחושת החמצה ופספוס אני חוזר לחוף רק כדי לבשר לירון את הבשורות הרעות. ירון ושאר החבר'ה מנסים לעודד אותי, אני יודע שזה רק ספורט ולא נורא וכל הקלישאות, אבל תחושת הכישלון היא קשה, מחשבות רעות על העומק עוברות במוחי. ייתכן שיש לי מחסום כלשהו המפריד ביני לבין 50 מטר CNF? החלטתי להפסיק עם השטויות ולהתחיל לתחקר מה עשיתי לא טוב. ישבתי עם מחשב הצלילה ועברתי עשרות פעמים על גרף הצלילה, שנייה אחרי שנייה, משווה עם צלילות אחרות. בערב קיבלתי את הסרטים של צלם הווידאו (שמאוד הודה לי על בלק-אאוט מצולם לתפארת, משאת נפשו של כל צלם תחרויות) ותחקרתי אותם. הנקודה המרגיזה ביותר היא שאני לא מצליח לפענח מה השתבש! אני לא מצליח להבין מה עשיתי שונה מצלילות אחרות, וממה להימנע מחר. בנוסף ישנה התלבטות קשה איזה עומק להכריז למחר? לאחר לבטים קשים והתייעצויות עם מספר צוללים, הכרזתי על 48 מטר CNF. ירון צלל היום ל-60 מטר עם סנפירים, והצליח להשוות לחצים רק עד 57 מטר. מאיפה הגיעו עוד שלושה מטרים? הוא "רכב על גמישות" עור התוף, הצליח בצלילה וגרם לעצמו פציעה מעצבנת שתמנע ממנו להמשיך לצלול למשך כמה חודשים. יום ראשון גרוע לשנינו.
בלי יותר מדי קשקושים, נוהל בוקר רגיל, 20 דקות חימום, שתי דקות ל-OT, ספירה לאחור, ואני במים, עובד. הגעתי לתחתית, לקחתי את התג והתחלתי לעבוד בדרך למעלה. עובד, עובד, עובד, פוגש את צוללי הבטיחות, עולה ומגיע לפני המים. לקחתי 2-3 נשימות וביצעתי פרוטוקול יציאה חלק, בלעדיו לצלילה אין כל תוקף רשמי. קיבלתי כרטיס לבן, מלוא הנקודות. חייכתי.
בסיום היום, אני מגלה כי אף צולל אחר לא הצליח לצלול עמוק יותר בסגנון זה, ולהפתעתי אני זוכה ביחד עם אריס, צולל מקומי, במדליית זהב. תחרות ראשונה שלי, וכבר מדליית זהב, אין תלונות. לאחר חלוקת התעודות והמדליות ישבנו לארוחת ערב רשמית באדיבות עיריית לוטראקי, ומיד אחריה נוסעים לפיראוס. הגענו למלון שהוזמן מבעוד מועד, הלכנו לישון וקמנו השכם בבוקר על מנת לעלות על המעבורת של 06:00 לסנטוריני.
אטלנטיס האבודה
שלוש שעות וחצי עברו בעצלתיים וחלפנו על פני רוב האיים הקיקלידים בדרכנו לסנטוריני. ההגעה לסנטוריני בפעם הראשונה היא עוצרת נשימה. נקודת העגינה של המעבורת היא בלב-לבו של האי, אשר מהווה למעשה לוע של הר געש שהתפרץ לאחרונה לפני כ-4500 שנה. מרכז הלוע שקוע בים והטבעת ההיקפית מהווה את החלק היבשתי של האי. נסיעה קצרה בנוף הגעשי הביאה אותנו למלון בו תכננו לשהות בשבוע הקרוב על-מנת להשתתף בתחרות "אטלנטיס האבודה" של סנטוריני.
הגענו למלון וכעבור כמה שעות פגשנו את סטברוס, מארגן התחרות ואיש רב פעלים, אליו התוודענו במהלך השבוע של התחרות. כבר באותו אחר הצהריים יצאנו לים לסשן ראשון. התנאים במקום מושלמים, הנוף עוצר נשימה, טמפרטורת המים 25-26 מעלות, הראות מצוינת, כ-30 מטר, ואין גלים או זרם כלל. אי-אפשר לדמיין תנאים טובים יותר לצלילה חופשית.
בימים הקרובים המשכתי להתאמן, לאחר הגמגומים בלוטראקי, הרגשתי שהכול מתחבר ביחד פה, ואני מצליח באימונים לשמר גרף שיפור יציב ותלול.
יום התחרות הראשון. הכרזתי על 55 מטר CNF. מלווה אותי דייב טראנפילד, השיאן הבריטי בסגנון, שמשמש לי כמאמן באותו היום. הגעתי לחבל הרשמי, התחלתי את ההתנשמות, שומע את הספירה לאחור, ובזמן המיועד, לקחתי נשימה אחרונה וירדתי לצלול. לאחר כ-30 מטר הציפה שלי הופכת לשלילית, ואני מתחיל את שלב הנפילה החופשית בו אתה שוקע במהירות ללא כל מאמץ. כל שעליי לעשות בשלב זה הוא לשמור על תצורה הידרודינמית, על-מנת להאיץ את קצב הנפילה. כל תנועה בשלב הזה תהיה בזבוז מיותר של חמצן. תוך כדי הנפילה, אני מנסה לשמור על קו מחשבה בהיר ויציב, על-מנת לשמור את המוח צלול. קשה לתאר במילים את המצב הזה המאפיין צלילה חופשית. אולי התזקיק של מה שכה ממכר בצלילה חופשית, המצב הכי קרוב לשלב הזה הוא הרגעים האחרונים של ערנות לפני שאנחנו נרדמים במיטה, ואותו אנחנו לומדים להחזיק למשך זמן, להיכנס ולצאת ממנו בהחלטה. בקיצור, קצת קשה לתאר אבל מאוד מהנה.
מבלי משים הגעתי למשקולת התחתית המסמנת את קצה החבל, שם חיפשתי ומיד מצאתי את התג שעליי להביא. התג עשוי פיסת סקוץ' לבנה, אותה אני מצמיד לחגורה עם החלק התואם של הסקוץ' שחגרתי על המותן. הגיע הרגע בו צריך להתחיל לשחות למעלה. משיכה אחת בחבל מותרת על-פי התקנון ואני מנצל אותה להתחלת התנועה בדרך למעלה. מתחיל לעבוד ופשוט עובד על אוטומט כל הדרך למעלה, פוגש את יורגוס, צולל הבטיחות, ויודע שיש עוד כברת דרך ארוכה לעלות.
בגלל הראות המצוינת, ישנה כמות גדולה של אור במשך כל הצלילה וזה משפר לי מצב הרוח. עם העלייה הולכת ומתגברת כמות האור, ולפני שאני שם לב, הפנים שלי שוברות את פני המים. אוויר, סוף-סוף. מיד אחזתי בחבל הצלילה על מנת לשמור את הראש מחוץ למים (טבילת הפה במים בשלב זה עשויה לפסול את הצלילה), לקחתי 2-3 נשימות התאוששות, והתחלתי בפרוטוקול יציאה: הורדת הקליפ שסוגר את האף, סימון O.K עם היד לשופטת, והכרזה בקול "I am OK" תוך הצגת התג הלבן. לאחר סיום הפרוטוקול, אני מחכה לאישור רשמי בדמות כרטיס לבן, המסמן שהצלילה אושרה וזה לא מאחר להגיע.
הצלילה אושרה, שיא ישראלי חדש נקבע ואני יוצא עם החבר'ה לארוחת צהריים ובירת "מיתוס" מקומית, לחגוג את המאורע.
למחרת היום הים עלה ולא התאפשר לי לבצע צלילה נוספת בסגנון CNF. משום כך צללתי בסגנון Free Immersion ל-65 מטרים וקבעתי שיא ישראלי נוסף.
עוד יום רגוע על סנטוריני חלף, וכבר אנחנו טסים חזרה לאתונה. לאחר שעתיים בשדה, המשכנו לארץ. נוחתים, מחייכים. עשינו את זה!
קשה לחבר את כל החוויות שעברתי לכדי רגש אחד ברור.
התחושה היא שעברתי הרבה יותר מ- 65 מטרים ושצללתי עמוק יותר ממה שיכולתי לתאר לפני כן.
סגנונות עומק
סגנונות תחרותיים:
Free Immersion (FIM)
בסגנון זה, הנחשב כקלאסי, מושך הצולל בחבל בדרכו למטה, ועולה תוך משיכה בחבל. הצולל שולט באופן מוחלט במהירות ההתקדמות, ומניע את עצמו בכוח הידיים בלבד.
שיא עולם: 120 מטר – הרברט ניטש
שיא ישראלי: 65 מטר – ערן גלעד
Constant Weight (CWT)
הצולל מעמיק תוך שימוש בסנפירים (זוג סנפירים או חד-סנפיר) ועולה בכוח הסנפירים בלבד, ועם אותה כמות משקל איתה ירד, ללא היעזרות בחבל או כל אמצעי עזר אחר.
מבין סגנונות העומק התחרותיים, השיאים בסגנון זה הם העמוקים ביותר.
שיא עולם 124 מטר - הרברט ניטש
שיא ישראלי 68 מטר – אלון ריבקינד
Constant Weight No Fins (CNF)
הצולל מעמיק ללא שימוש בעזר הנעה כלשהו, למעט ידיו ורגליו החשופות, ועולה בצורה דומה, עם אותה כמות משקולות איתה ירד וללא היעזרות באמצעי עזר כלשהו.
סגנון זה נחשב לקשה ביותר מבחינה פיזית, ולטהור ביותר.
שיא עולם 101 מטר – ויליאם טרוברידג'
שיא ישראלי 55 מטר – ערן גלעד
סגנונות עומק לא תחרותיים:
בסגנונות אלו לא ניתן להתחרות בשל מרכיבי הסיכון הרבים שטמונים בהם: הוספת לחץ תחרות גורמת להם להיות מסוכנים מדי ולהוביל לסכנת פציעות ומוות. לכן הוחלט לאסור תחרויות בסגנונות אלו.
ניתן באירוע נקודתי לקבוע שיא לאומי או עולמי בסגנונות אלו, אך לא כחלק מתחרות.
Variable Weights
הצולל מעמיק באמצעות משקולת, ועולה אל פני המים באמצעות סנפירים בלבד, ללא המשקולת.
שיא עולם 142 מטר – הרברט ניטש
שיא ישראלי 77 מטר – ארז באטוס
No Limits
אין כל הגבלה על אופן הירידה או העלייה, ובלבד שהצלילה נעשית ללא עזרי נשימה כלשהם.
על פי רוב הצולל מעמיק באמצעות מזחלת, המכילה משקולת כבדה, ובלון הרמה המחובר למיכל אוויר דחוס. עם ההגעה לעומק הרצוי הצולל ממלא את הבלון, ו"טס" למעלה תוך שהוא אוחז בבלון.
שיא עולם 214 מטר – הרברט ניטש.
היסטוריית השיאים
- הצלילה הראשונה המתועדת בוצעה בשנת 1913 על-ידי הדייג היווני האג'יס סטאתיס, שצלל מספר פעמים במטרה לאתר ולקשור חבל לעוגן של ספינת צי איטלקית. העוגן נמצא לבסוף בעומק 76 מטרים. עבור צלילה זו קיבל האג'יס סכום כסף זעום והיתר לדוג באמצעות חומר נפץ.
- שיא העולם הרשמי הראשון נקבע בשנת 1949 ועמד על 30 מטרים.
- שיא זה נשבר מספר פעמים ובשנת 1961 נקבע שיא חדש על-ידי צולל שהותיר את חותמו על עולם הצלילה: אנזו מאיורקה, שצלל ל-50 מטרים.
- בשלושים השנה הבאות הקפיץ מאיורקה יחד עם יריבו האגדי ז'אק מאיול את השיא, עד לצלילה ההיסטורית של מאיול ל-101 מטרים בשנת 76', שקיבעה את שמו כאדם הראשון שחצה את קו 100 המטרים.
- יריבויות נוספות התפתחו עם השנים, ביניהן אפשר לציין את הקרב בין "פיפין" הקובני, לבין פליצארי האיטלקי. כיום מתמודדים על הבכורה מספר צוללים. המובילים שבהם: ויליאם טרוברידג' הניוזילנדי והרברט ניטש האוסטרי.
- בישראל ארז באטוס הוביל את ענף הצלילה החופשית התחרותית וקבע את מרבית השיאים בארץ בתחילת שנות ה-2000.
