הלבן הגדול חוויה מתחת לקרח
הלבן הגדול חוויה מתחת לקרח
הכל התחיל בשנת 88', כאשר קיבלתי קלטת וידאו מרוברטה, בחורה מאיטליה שהכרתי במועדון הצלילה "מנטה" שבאילת. על הקלטת היא כתבה באותיות קידוש לבנה "THE BIG BLUE". למיטב ידיעתי, זה היה העותק הראשון שהיה בארץ - עוד לפני שיצא לאקרנים.
כמובן שהסרט הפך לסרט פולחן והקלטת נשחקה עם הזמן, אבל הזיכרון לא נמחק מראשי. במיוחד נחרטה בזיכרוני הסצנה שבה ז'אק מאיול – גיבור הסרט - צולל בצ'ילה תחת אגם קפוא. זה היה נראה כפסגת הצלילה מבחינתי וכל-כך לא ניתן להגשמה, בין השאר כי גרתי בחיפה, שבה אין כל-כך הרבה אגמים וכמובן לא אגמים קפואים.
המסע הנוכחי מתחיל, בעצם, בחוברת לפרסום אתרי סקי בצרפת. באחד העמודים, בין פרסומות מיותרות של ביגוד סקי וציוד סקי - נתקלו עיניי בתמונה של זוג סנפירים במים. כן כן, מתחת לאגם קפוא. מהר מאוד עלה וצף לו הזיכרון מהסרט והבנתי שהשנה, בנוסף לסנובורד, אני חייב לצלול וללמוד לצלם בטמפרטורה נמוכה תחת האגם הקפוא באתר הסקי של TIGENS.
וכך, בחודש ינואר האחרון הגעתי לאתר הסקי של TIGENS במטרה ללמוד לצלול תחת הקרח ולצלם בטמפרטורה נמוכה. רק בערב שלפני הצלילה גיליתי שאת אותה הסצנה שאני כל-כך אוהב מ"הכחול הגדול", בעצם צילמו באותו אגם שבו אני הולך לצלול! עובדה זו, כמובן, גרמה להתרגשות שרק העצימה את החוויה.
בערב שלפני הצלילה לקחו אותי המארחים שלי לאכול במסעדת המלון, שלה כוכב מישלן אחד, אבל עקב ההתרגשות והחשש מפני הקאה בצלילה שלמחרת, בחרתי להשאיר את הצדפות ברוטב שמנת ושלל גבינות משובחות על הצלחת והלכתי לישון רעב.
בלילה לא הצלחתי לישון הרבה, מרוב התרגשות. עמדתי והבטתי דרך החלון על האגם הקפוא שהיה כעת כמעט במרחק נגיעה. חלמתי עליו שנים וכעת, כשהוא מולי – הוא מפחיד אותי. למרות שבאתרי הסקי השמש מפציעה מאוחר מאד בבקרים, קמתי מוקדם למדי והתחלתי ללכת לכיוון האגם - הנמצא במרכז אתר הסקי של TIGNES. הטמפרטורה היתה מינוס 9 מעלות והרגשתי די מטומטם כאשר צעדתי לאט על גבי הקרח שהצטבר על גבי הכביש, לבוש מעיל פוף אדום ומתחתיו מעיל פליז 600 מיקרון, חולצה תרמית, נעלי שלג ומכנסי סקי כתומים ומתחת לכל זה בגד-ים. ביד אחזתי את המארז התת-ימי שאני סוחב על הגב מחיפה...
בית הספר לצלילה של EVOLUTION2 נמצא בשולי האגם בצד הצפוני, בצריף קטן עשוי מעץ, המשמש כמקום אחסון לציוד הצלילה וחדר הלבשה לצוללים.
כאשר הגעתי לבית הספר הבחנתי במדריך הצלילה דיוויד כשהוא נושא בידיו גרזן גדול ומסור עצים. התלוויתי אליו על-מנת לעזור לו לפתוח מחדש את חורי הצלילה אשר קפאו בלילה. הוא הניף את הגרזן והחל להכות בקרח שהצטבר סביב החור, שהיה בקוטר כתפיו של אדם בוגר. אחר-כך לקח את המסור והחל לנסר את הקרח, עד שיצר עיגול קרח נפרד משכבת הקרח והשלג, נשא אותו אל פינה באגם והניח אותו על גבי עיגולים נוספים שחתך בשבוע האחרון, ועוד נותרו קפואים.
כך פתחנו ששה חורי כניסה שבינם רווחים של עשרה מטרים בין חור אחד למשנהו. החורים ישמשו גם לכניסה וגם כחורי מילוט למקרה של עליית חירום של אחד הצוללים. בין החורים נמתח חבל אדום עבה, שתפקידו לאבטח את הצוללים ובעזרתו ניתן לנוע מתחת למים מחור אחד לשני, בבטחה יחסית.
בצריף הקטן (ואני מזהיר אתכם להתכופף בכניסה, על-מנת שלא לקבל מכה בראש מבורג גדול שמוברג על קורת העץ – מניסיון) התחיל התדריך לקראת הצלילה. לא הבנתי הרבה מההסבר, אולי בגלל ההתרגשות ואולי בגלל המבטא הצרפתי הכבד של דיוויד – או שילוב של השניים.
ממה שאני זוכר זה התחיל "בשאטו דה פיפי" או בעברית - "בשירותים". שלא כמו בצלילה בחופי ים-תיכון החמימים, בצלילה מתחת לקרח משתמשים בחליפה יבשה, שבה לא ניתן להתפנות ולהגיע להרגשה הנינוחה בעת המגע הראשוני של הגוף עם המים הקרים. לאחר מכן קיבלתי הסבר מרגיע שהרי לא ארגיש את מגע המים (בטמפרטורה של שתי מעלות צלסיוס), מאחר שחליפה יבשה – כשמה כן היא – יבשה. על כפות ידי מולבשות כפפות גומי עם הברגה אטומה לחלוטין שהופכות פעולות פשוטות כמו לחיצה על האף על מנת לפמפם - למסובכות יחסית.
מרגע שלבשתי את חליפת הצלילה הרגשתי כאסטרונאוט העומד לטוס לירח. מאותו הרגע קשה היה לעצור את הספירה לאחור והייתי צריך לצאת אל השלג ולמינוס 9 מעלות ועוד לקפוץ למים! בחוץ קיבלתי עוד הסבר כיצד להחזיק את הווסת בין השיניים, מאחר שהווסת הוא חלק בלתי נפרד מהמסכה. הפמפום מתבצע בעזרת לחיצה של שתי הידיים על האף ובגלל האוויר הרב הלכוד בחליפה קשה מאוד להתאזן, ורוב הזמן אתה עומד בצורה אנכית. על-מנת להיות אופקי צריך להשקיע מאמץ רב וללבוש את המשקולות על הכתפיים.
דיוויד המדריך התיישב על השלג עם רגליו במים והחל להתארגן לקראת הצלילה. אלבן, המדריך הבכיר, הביא תרמוס של מים חמים, ואני חשבתי "איזה בחור נחמד, חושב עליי ומביא לי תה חם לפני הצלילה"... אבל מהר מאוד הבנתי שבתרמוס אין תה, אלא מים חמים המשמשים להפשרת הדרגה הראשונה, שקפאה בינתיים.
בנוסף ל"טקס" היריקה לתוך המסכה המקובל בכל שבטי הצוללים בעולם, לפני צלילה בקרח יש להרטיב את המסכה במים חמים על-מנת להפשיר את הגומי של המסכה ולעשותו גמיש. לאחר שלבש דיוויד את המסכה הוא הניח יד אחת על הקרח, ואת ידו השנייה החזיק אלבן, המדריך הראשי וחוקר מערות ידוע בצרפת. לאט-לאט הוא החליק לתוך החור שפערנו קודם. קשה היה שלא להרגיש את מכת הקור בכל הגוף למרות שעדיין לא היה זה גופי במים.
התיישבתי על השלג ולראשי התגנבה מחשבה אחת: "מה אני עושה כאן לעזאזל? למה לא הלכתי לסאונה בספא החדש שבאתר?!" עכשיו, כשרגליי במים הקרים ואני מנסה ללבוש את הסנפירים, לא נשארה ברירה אלא להתרכז בהסבר ולקוות שהכול יעבור בשלום.
התחלתי גם אני בטקס הקדוש וניסיתי לירוק לתוך המסכה, אבל מרוב התרגשות אין כלום, הפה יבש כמו מדבר ובקושי הצלחתי לגייס כמות קטנה של רוק. ניגבתי את המסכה כמו מקצוען והבטתי באלפים הצרפתים ובאגם שאולי עומד להיות הפריזר בו אקפא עד להפשרת השלגים באביב הקרוב.
לבשתי את המסכה, נושך בווסת כפי שהסביר לי דיוויד ושחררתי יד אחת, בשנייה אחזתי באלבן ולרגע קיוויתי שאתעורר מהחלום המקפיא הזה. אבל לשמחתי זה לא קרה, ובמקום לקום במיטה החמה שלי ליד צרפתייה עם מבטא סקסי שמעתי את המילה "Jump" במבטא של לואי דה פינס. כעבור שנייה שקעתי במי קרח עד הצוואר, לקחתי נשימה ראשונה מהווסת בזמן שמלמטה דיוויד מושך אותי ועוזר לי להעמיק. בצלילה הזו אין מאזן ציפה ואת האוויר יש לרוקן מהחליפה על-ידי הרמת יד ימין או שמאל.
עכשיו אני כבר עם הראש במים ולהפתעתי לא הרגשתי את המים, כפי שהבטיחו לי בהסבר, אבל כן הרגשתי את הקור סביבי. הנשימה הראשונה היתה קצת ארוכה ולחוצה, אבל לאט-לאט התחלתי לנשום רגיל ואפילו פחות מהמדריך, יכולת שרכשתי עם השנים ולמדתי ממורדי, דייג ותיק בחיפה. עכשיו היה עליי ללמוד איך להיות מאוזן ולא אופקי. הייתי מסורבל מאוד ועדיין קשור לחבל האבטחה שפרוס לאורך האגם, כשדיוויד נמצא מאחוריי ועוזר לי להוציא אוויר מהחליפה על-מנת לשקוע. עומק הצלילה שתוכנן אמור להיות לא יותר מ-4 מטר, וגם זה רק בגלל שזו צלילת התלמדות. בצלילות צילום כאן בדרך-כלל עומק הצלילה לא יותר מ-2 מטר. למעשה אין מה לראות עמוק יותר, הכול חשוך מאוד והאור היחידי הוא מקרני השמש הבודדות שחודרות דרך חורי הכניסה וקצת דרך הקרח.
לאט-לאט התחלתי להרגיש בטוח, רוקנתי בכוחות עצמי את החליפה מכמות האוויר הדרושה והתחלתי לצלם את הקרח מלמטה. דרך עדשת המצלמה הצלחתי לראות עוברים ושבים שהולכים על גבי הקרח ומביטים בנו מלמעלה, בטח חושבים שאנחנו קצת לא בסדר. ואילו אני חששתי שהקרח יישבר והם יפלו לתוך המים.
זמן הצלילה תוכנן להיות לא יותר מ-20 דקות, ולאחר כשמונה דקות בלבד הבין דיוויד שאני מרגיש כמו קרפיון במי קרח ושיחרר אותי מחבל האבטחה. זה גרם לי להרגיש מספיק בטוח על-מנת לצלול לכיוון הקרקעית ולצלם מלמטה למעלה את הצולל השני כשהוא דבוק לשכבת הקרח. כך עברנו מחור אחד לשני לאורך 50 או 60 מטר וחזרנו אט-אט. הקור החל להציק לי והמחשבה היחידה שרצה במוחי היתה "מה היא הדרך הקצרה ביותר לסאונה"... ואז נזכרתי בדגל ישראל שמצאתי ליד מכשיר הטלפון בבית הוריי בדירה שבחיפה וסימנתי למדריך לעלות קרוב לפני הקרח. לקחנו את הדגל והתחלנו לצלם. הרגשתי כמו ניל ארמסטרונג והשני שאף אחד לא זוכר את שמו*, שהגיעו לירח ותקעו בו דגל.
הקור העז חדר והכה בי כמו חרבות בחזה, ואז הבנתי שזה הזמן לעלות ולסיים את הצלילה. סימנתי למדריך בדיוק ברקע שסוללת המצלמה קפאה והמצלמה כבתה לחלוטין. מזל שיש את התמונות עם הדגל, אחרת מי היה מאמין לי בארץ?
כשעליתי לפני הקרח, הדבר הראשון שרציתי הוא להיפטר מהמסכה ולנשום אוויר ישירות. הצלחתי להסיר את המסכה דרך כפפות הגומי העבות ולקחתי מלוא הריאות אוויר הרים קר במיוחד.
אלבן שלף אותי מתוך החור והניח אותי על השלג, כמו עוף קפוא שיצא מהמקרר. עכשיו נותר לי רק להוריד את החליפה ולרוץ לסאונה...
הכותב הינו צלם אקסטרים ואתגר מחברת Aquazoom
Aquazoom.co.il
*הערת המערכת:
דווקא כן זוכרים. אדווין "באז" אולדרין, כמובן. מי שיכול לטעון לקיפוח ולשכחה הוא מייקל קולינס, שנשאר להקיף מסביב כאילו היה טירון בבה"ד "ים השלווה".
