הצלילה שלא היתה
הצלילה שלא היתה
מבוסס על מקרה שקרה. לצערי.
ישבתי ליד הבריכה, דפדפתי לעוד עמוד בפרק פיסיולוגיה של צלילה בספר הלימוד בקורס הדייבמאסטר, והצצתי בה שוב. גם היא ישבה ליד הבריכה, קראה ספר וחייכה אליי בחזרה. זה היה בשנת 1999 או 2000, לא זוכר בדיוק. בכל מקרה, לא הייתי מאלה שמתחילים עם בחורה שמשתזפת ליד הבריכה, במיוחד לא אחת שיש לה חבר. אבל לבחורה הספציפית הזו היה חיוך מקסים, והיא בכלל קראה ספר ולא השתזפה ויומן הצלילות שלה, שהיה מונח פתוח לידה, עודד אותי גם הוא. אחרי הכל, אני עמדתי לסיים את קורס הדייבמאסטר, והיא היתה צוללת טרייה יחסית, שמחפשת פרטנר לצלילה מזדמנת, בעוד חבר שלה לומד בקורס כוכב אחד, ביום האחרון של הקורס. אז ניגשתי אל סיון, ששמחה מאוד על ההזמנה לבוא לצלול איתי, בתנאי שאבטיח שנחזור עד ארבע כמובן, כשחבר שלה מסיים את הקורס. שבועת צופים.
ביומן שלה 22 צלילות, אף לא אחת מהן באתר הכי נצלל באילת – הסטי"ל. והיא מאוד רוצה! ביומן שלי למעלה מ- 60, ארבע מתוכן בסטי"ל. מובן שנעתרתי. הציוד נזרק בתא המטען שלי, ושתי דקות אחר-כך חנינו מול חוף הווילג'. עזרתי לה ללבוש ציוד, הקפדתי בבדיקות בת- הזוג, תדרוך קצר על האתר ונכנסנו למים. זכרתי שתי שיטות להגיע לסטי"ל: טילוף על פני המים עד למצוף והעמקה, או לאורך מדרון הקרקעית, באזימוט מזרחי כלשהו מהמדרגות, דרך סלע 10 והרפסודה. קלי-קלות. סיון העדיפה לחסוך אוויר, כך שהתחלנו לטלף. לאחר דקה ורבע של טילוף, שינתה סיון טקטיקה והחליטה לחסוך אנרגיה, כך שהתחלנו להעמיק. בעומק 5 מ' הטקטיקה שונתה שוב, עקב לחץ באוזניים, והוחלט לחסוך בעומק. נתלינו בין עומק 6 מ' (סימנים של "כואב לי-כואב לי" ו"למעלה קיבינימט" מצדה) לבין עומק 3 מ' (סימנים של "הכל בסדר, קלי-קלות") כשכל הזמן אני מרגיע ומדריך, בסבלנות של מדריך צלילה לעתיד. אין כמו עלמה במצוקה בשביל להרגיש גבר, גם מתחת למים. לבסוף נפתרה המצוקה, ומצדי פיית הווסת שוב ראיתי את החיוך שגרם לי לשכוח את הפיסיולוגיה של הצלילה ליד הבריכה. כבר היינו על המדרון, שנראה מימין ומשמאל די דומה, סלע 10 ודאי כבר מאחורינו והסטי"ל צריך להיות אי-שם ממול, אזימוט מזרחי כלשהו. אבל עד שטילפנו, עד שהעמקנו, עד שהלחצים התאזנו – הקרקעית קיבלה תפנית, מדרון אחד החליף מדרון אחר, העשב של השכן ירוק באותה מידה וסטי"ל – אין. זה הגיוני בסך הכל, אני משכנע את עצמי בשפת סימנים, נסחפנו מעט דרומה וכעת הוא מצפון לנו בוודאי. אז צפונה שחינו. לאחר מספר דקות התחוור לי שהזרם דווקא צפוני, כמעט בטוח (לפרק השפעות הסובב הימי על הצולל עוד טרם הגעתי), ומכאן שוודאי נסחפנו מעט צפונה, וכדאי לחזור על עקבותינו. הצצתי בשעון, ולמדתי ממנו שכבר 12 דקות שאנחנו צוללים, בעומק 20 מטר והזמן בטבלה מתחיל לדחוק... (למי היה מחשב אז, לפני סיום קורס דייבמאסטר?).
כשתועים בדרך מעל המים, למשל בכבישי תל-אביב, זה תמיד פאדיחה. במיוחד אם יש איתך בחורה ברכב. אתה אמור להיות גבר, לדעת לנווט. אבל ברכב, אתה תמיד יכול לתת מכת "איזה טומטום אני" על המצח, ולהסביר שאתה בעצם יודע מה קרה, ושאתה בטוח שלקחנו את הפנייה הנכונה, ומה פתאום לעצור לשאול, השתגעת? אבל טוב, בסדר, אם את חייבת, אז יש בצד שלך נהג מונית, שיגיד שאני צודק. אבל שפת הסימנים של הצוללים לא כוללת את כל אלה (או לפחות זה לא מפורט מספיק בפרק נהלי צלילה) וממילא לא עבר לידנו נהג מונית, מצפון או מדרום לסטי"ל. סיון השתרכה אחרי בסבלנות, תוך שהיא מכלה במהירות את האוויר במיכל הצלילה שלה, בזמן שאני מכלה את דקות ה-NDL של הטבלה, ולא פצתה פה. אפילו החיוך עוד נותר משני צדי הווסת, למרות שבאותו הרגע דמיינתי שהוא חיוך של מבוכה.
לבסוף, הטבלה והמיכל קבעו שהסטי"ל לא כאן היום, ורק חניית הבטיחות לאורך השובר של מעגן תור-ים שכנעה אותי שבעצם לא עברנו ליקום חלופי שבו הכל נראה אחרת.
ביציאה מהמים תרגלתי, באיחור-מה, את מכת ה"איזה טומטום אני" על המצח, והסברתי לה שאני יודע בעצם מה קרה וכו'. מסביב החוף היה כמרקחה: "ראיתם אותם?" שואל אותנו בהתלהבות צולל פלוני ומחבק את הבאדי שלו. "את מי? היכן?" אני שואל, לא בטוח שאני רוצה לשמוע (או יותר נכון, שסיון תשמע) את התשובה. והתשובה כמובן לא איחרה לבוא, והדהדה היטב כנראה עד למדורים התחתונים של הסטי"ל: "את הדולפינים כמובן, ששיחקו עכשיו 20 דקות בגשר של הסטי"ל!".
האכזבה היתה גדולה. סיון, כך מסתבר, משוגעת על דולפינים, ולמעשה עשתה קורס צלילה בעיקר כי רצתה לצלול עם דולפינים, פעם בעתיד. באותם ימים התנהל פרויקט "ים פתוח" בריף הדולפינים, להקת הדולפינים של הריף היו יוצאים ובאים מהמתחם שלהם כרצונם, וכנראה שהשובבים בילו בסטי"ל עם חבורת צוללים ממוזלים שהצליחו למצוא אותו. לפתע נזכרתי, שבזכות מספר פעילויות שלקחתי בהן חלק זכיתי בתעודת מתנדב בריף הדולפינים, שמקנה לי כניסה חינם למתחם ריף הדולפינים, ובכל שעתיים עגולות הרי מתבצעת האכלה. זה אמנם לא כמו לצלול איתם, אבל בהחלט חוויה מהנה לחובבת דולפינים כמו סיון. הצצתי בשעון: רבע לארבע. אנחנו יכולים להספיק!
אבל סיון לא משתכנעת: החבר, המועדון, ארבע... קבענו לחזור. אני מסביר לה שזמן של צוללים שונה מזמן רגיל, ארבע זה לא ארבע, דולפינים אוכלים מהר וחבר זה לא קיר, אבל את זה לא אמרתי לה. לבסוף היא התרצתה, ואת רבע השעה הבאה העברתי בניסיונות עקרים להתניע את הפורד קורטינה הטרנטה שאחותי השאילה לי לאילת, שבהתחלה חרחר אבל בהמשך לא זע ולא נע למרות הפצרותיי.
בשעה ארבע כבר הבנתי שדולפינים לא יהיו היום, אז התקשרתי למועדון שיבואו לאסוף אותנו עם כל הציוד. תוך דקה וחצי הגיח ג'יפ עם מדריך צלילה (מוסמך!), ועוד לפני שהספקנו להעמיס עליו את הציוד, המדריך הניע גם את הקורטינה של אחותי, והסביר לי שמתחת למכסה המנוע יש סוויצ' של האימובילייזר, שכנראה החליף מצב בגלל הרעידות. סיון העדיפה כבר לנסוע בג'יפ, מסיבות מובנות, אבל כשהיא רכנה לנשק אותי (על הלחי), היא נעצרה במרחק 20 סנטימטר, בהתה בי שנייה ואז ייעצה לי לנגב את הלחי ודילגה אל הגי'פ. חרד ממה שאמצא שם, הצצתי בראי, וחששותיי התאמתו: על לחי שמאל נח לו כבר רבע שעה לפחות גוש ירקרק, מהסוג שרק דקומפרסיה של חללי הסינוסים יכולה לחלץ. החזרתי מבט לסיון, החיוך עדיין היה שם, למרות ששוב לא הייתי בטוח כיצד לפרשו בעתיד.
כשהגעתי למועדון הצלילה, על הלוח המחיק בכיתת המועדון הופיע בגדול שרטוט של אתר צלילה, לא במקרה הסטי"ל, ובחנות המועדון הוכרז מבצע על כל סוגי המצפנים, עם הנחה משמעותית לתלמידי קורס הדייבמאסטר, קבוצה מובחרת שבאותה העת במועדון כללה בעיקר אותי.
סיון חיבקה את חבר שלה, שבאמת סיים באיחור, וגם הוסמך כצולל כוכב אחד! התבוננתי בהם מתלחששים ומחייכים, מחליפים מן הסתם חוויות מהיום, וידעתי שסיפקתי להם אחלה סיפור.
חייכתי ביחד איתם, מה כבר יכולתי לעשות?
