יונקים ימיים בים תיכון בישראל
יונקים ימיים בים תיכון בישראל
אור ראשון, צוות חוקרים ומתנדבים מפליגים אל הים הפתוח בסירת גומי גדולה לחפש דולפינים. תסריט המזכיר סרט טבע המצולם בהוואי, בקריביים או באוסטרליה. במחמל"י – מרכז חקר, מידע וסיוע ליונקים ימיים בישראל - הפועל תחת חסות אקדמית של המכון ללימודי ים על שם ליאון רקאנטי באוניברסיטת חיפה, זו שגרת עבודה. פעם בשבוע, במידה שמצב הים מאפשר, אנו יוצאים לים לחקור את אוכלוסיות היונקים הימיים בים תיכון מול חוף ישראל.
ברוב הסקרים נצפה מין אחד - הדולפינן המצוי, "פליפר" המיתולוגי. את מחקר הדוקטורט שלי על אוכלוסייתו קיימתי בחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה. המחקר משרטט את המאפיינים של שכנינו מהים, בפעם הראשונה מאז ומעולם. אוכלוסיית הדולפינן יציבה ומונה כ-350 דולפינים, שנעים לכל אורך חוף ישראל בים התיכון. מתוכם, אנחנו מכירים באופן אישי 170 דולפינים, וזאת על פי סנפיר הגב, שהוא כמו טביעת האצבע שלהם עבורנו. 170 אלה הנם רק חלק מהאוכלוסייה המקומית ואנו ממשיכים לגלות פרטים חדשים ולא מוכרים, מהמין הזה. נכון להיום כ-50 מתוכם נצפים שוב ושוב והם אלה שגרים דרך קבע מול חופינו. המחקר הימי מבוצע תוך שיתוף פעולה של מחמל"י עם רשות הטבע והגנים, מועדון היאכטות שיא-גל ובעלי יאכטות פרטיות. במהלכו מצאנו שלהקה מונה בממוצע 5-6 דולפינים לאורך חוף ישראל, הדולפינות ממליטות גורים בחודשי האביב והקיץ. אחת הדולפינות, שנצפות בתדירות גבוהה, זו הדולפינה זיגי. היא זוהתה לראשונה בשנת 2005 מול חופי תל-אביב ומאז נולדו לה שני גורים. קצב התרבות כזה מעיד על מצב בריאותי טוב. את זיגי ושאר הדולפינים המוכרים ניתן לאמץ במסגרת פרויקט "אמץ דולפין", פרויקט שמטרתו תמיכה במחקר הדולפינים בישראל דרך אתר מחמל"י . עכשיו יש כבר אישור מדעי רשמי לעובדה שהדולפינן המצוי הוא חלק מהחי הטבעי של מדינת ישראל.
לווייתנים ודולפינים הנם יונקים ימיים מסדרת הלווייתנאים, אשר בשנים האחרונות מעוררים אהדה בקרב בני האדם בארץ ובעולם. המחקר והחשיפה התקשורתית לגבי יכולות התקשורת והלמידה המפותחות, חיי החברה המורכבים, לצד המראה האצילי והמסתורין האופף אותם, הם רק חלק מהמניעים המביאים רבים לפעול למען שימורם. אולם סיבות נוספות, אקולוגיות, הביאו אותנו לפעול למען שימורם בסביבה הימית הישראלית: בהיות הלווייתנאים טורפי-על במערכת האקולוגית הימית, הם מהווים סמנים ביולוגיים מהימנים למצב המערכת בה הם חיים. באמצעותם ניתן, לקבל הערכת מצב על רמות ההזנה השונות במארג המזון ואף לשקף את רמות הזיהום במערכת. הים-התיכון נתון תחת לחץ מתמיד של ניצול אוצרות הטבע הגלומים בו על ידי דיג יתר מחד, זיהום ופגיעה בסביבה האקולוגית ובבתי הגידול מאידך, אשר יחד גורמים לפגיעה ישירה וחמורה במיני בעלי החיים השוכנים בו ובראשם טורפי-העל.
הלווייתנים, בהיותם נדירים בחוף ישראל בים תיכון, מעוררים סקרנות רבה, ובפרט לווייתני המזיפות, אשר מסננים את מזונם, באמצעות המזיפות אשר החליפו את שיניהם. נציגם המרשים ביותר הינו הלווייתן הכחול, הגדול בבעלי החיים אשר חיו אי-פעם על פני כדור הארץ. אמנם הוא לא מגיע לחופי ישראל אבל השני לו בגודלו, הלווייתן המצוי, מגיע למזרח הים התיכון בתקופת החורף ותחילת האביב. הלווייתן המצוי מקיים אוכלוסייה קבועה במערב הים תיכון, בים הלגורי, ומחקרים רבים מתקיימים על אוכלוסייה זו בעונת הקיץ, אולם לא ברור לגמרי היכן מבלה אוכלוסייה זו את החורף. ידוע שחלק מהאוכלוסייה נשאר במערב הים התיכון, חלקו שוחה מערבה לאוקיינוס האטלנטי וכנראה חלק נוסף פונה מזרחה, למזרח הים התיכון. מקרים בודדים של החפת לווייתנים מצויים תועדו בחופי ישראל מאז קום המדינה. לעומת זאת, משנת 2005 החלה תופעה מעניינת לחופינו: כמעט בכל חורף, ועד תחילת האביב, ישנן תצפיות וגם החפות שלהם. במהלך חמשת השנים הללו היו 3 מקרי החפה של לווייתנים זכרים צעירים. בשלושת המקרים לא ניתן היה לקבוע את סיבת המוות. שאלה מרתקת עולה, האם חלק מאוכלוסיית מערב הים התיכון, הנחקרת שם בקיץ, מגיעה לאגן הלבנט בחורף. עדיין מוקדם לקבוע, אבל זו מגמה מאוד מעניינת של השנים האחרונות. לווייתן מזיפות נוסף ונדיר בים תיכון תועד על ידי חוקרי מחמל"י, לראשונה במזרח הים התיכון, זהו לוויתן גוץ (מינקי). בשני המקרים נלכדו פרטים צעירים ברשתות דיג בקרבת החוף בעכו ובחוף הכרמל, בעומק מים של כ-12 מטר. אבל המפגש המרתק ביותר, שהיה לי עם לווייתן מזיפות, התרחש ,ללא ספק, בתחילת חודש מאי השנה. סקר דולפינים שגרתי מערבית להרצליה הניב תצפית של לווייתן מזיפות כשני קילומטר מערבית לגעש מעל קרקעית העומק 20 מטר. הלווייתן המשיך לשחות לאורך החוף בערך באותו מרחק עד להיעלמותו דרומית ליפו. כמובן שבים ההתרגשות היתה אדירה. לראות זנב לווייתן עולה מעל המים כאשר ארובת רידינג ובנייני תל-אביב ברקע זה סוג של חלום עבורי. אבל רק בניתוח התמונות בבית, בעזרת מגדיר לווייתנים, הבנתי שזוהי תצפית היסטורית בקנה מידה בינלאומי! הלווייתן ששחה מול חופי תל-אביב היה לווייתן אפור! זו הנקודה לעצור ולהבהיר: לוויתן אפור מעולם לא נצפה בים תיכון
ואוכלוסיית הלווייתנים האפורים נכחדה מהאוקיינוס האטלנטי לפני 300 שנה. אוכלוסייתו קיימת היום אך ורק באוקיינוס השקט, עשרות אלפי קילומטר מחוף מדינת ישראל. ובכול זאת, כיצד הגיע הלווייתן הזה עד אלינו? באופן תיאורטי ישנם מספר נתיבי הגעה, אבל מרבית חוקרי היונקים הימיים בעולם מסכימים על אחד מהם, במקרה זה. על מנת להבין את הנתיב המשוער, נכיר תחילה את הלווייתן האפור: אורכו הממוצע 15 מטר, משקלו כ-25 טון, הוא חי באזור מדף היבשת וניזון מסרטנים בקרבת הקרקעית. ישנן שתי אוכלוסיות, הגדולה - ממזרח האוקיינוס השקט - מונה כ-25,000 פרטים והמערבית קטנה ומונה כ-125 פרטים בלבד. האוכלוסייה המזרחית נחקרה רבות, והיא מקיימת מסלול נדידה שנתי בין אזור אכילה בים הארקטי - צפונית לאלסקה – בקיץ, לבין אזור רבייה בסביבת מפרץ קליפורניה בחורף. חזרה לנתיב ההגעה המשוער של הלווייתן שלנו: בעקבות ההתחממות הגלובלית ונסיגת הקרח בים הארקטי, נפתח מעבר נקי מקרח מהאוקיינוס השקט אל צפון האוקיינוס האטלנטי. ההנחה הרווחת היא שהלווייתן, בחיפושו אחר מזון, הגיע בטעות לצפון האטלנטי וכאשר הגיע הסתיו יצר נדודיו קרא לו לנדוד דרומה, כפי שרגיל היה מביתו שבאוקיינוס השקט. וכך הוא עשה, בחושבו שקנדה וארה"ב משמאלו, כשלמעשה יבשת אירופה היתה שם תחתם. במקום לפנות למפרץ קליפורניה, נכנס הלווייתן דרך מיצרי גיברלטר לים תיכון ומשם - אלינו. לאחר התצפית שלנו נעלם הלווייתן ולאחר 23 ימים, נצפה אותו לווייתן בחופי ברצלונה, כ-3,000 ק"מ מחופי תל-אביב. הלווייתן זוהה כאותו לווייתן שנצפה בתל-אביב על פי הפיגמנטציה המיוחדת לו וצלקות בזנב. לווייתן אפור שוחה במהלך הנדידה במהירות של כ-130 ק"מ ביום. המשמעות היא שהלווייתן שחה מישראל לספרד כמעט בקו ישר. אולי ימצא את דרכו חזרה לאוקיינוס האטלנטי ומשם חזרה לאוכלוסיית המקור שלו, בתקווה שיחלוק את חוויותיו מארץ הקודש עם בני מינו וחלקם יחזרו לפה בעתיד. הים טומן בחובו הפתעות רבות, וכאשר לכך מצטרפת העובדה העצובה של מיעוט המחקר במזרח הים התיכון, אולי אנחנו לא צריכים להיות כה מופתעים ממפגשים מעניינים נוספים, ועל כך הסיפור הבא.
בוקר ראשון בים הפתוח, משמרת בוקר, יאכטת מפרשים, אני סקיפר בהפלגה שגרתית לכיוון פאפוס שבקפריסין. כ-70 מייל מערבית לראש-הניקרה, מימין ומשמאל רק ים וים. בידי קפה של הבוקר, לפתע הבחנתי בצללית של דולפין קופץ בדופן שמאל. שפשפתי את עיניי, הדולפין נראה גדול וכהה מן הצבע הרגיל. מחזה לא שיגרתי במרחק כזה מן החוף, כאשר שני ק"מ של מים מפרידים בינינו לבין הקרקעית. מיד הנענו מנוע, הורדנו מפרשים ועקבנו אחרי הסנפירים הגביים של מספר פרטים שבינתיים נוספו לתצפית והופיעו מדי פעם במרחק. כעבור כרבע שעה של מעקב, החלו הדולפינים להאט. ככל שהתקרבנו הבחנתי בסימני זיהוי נוספים: צבע הדולפינים שחור-פחם, החרטום מעוגל ללא חוטם בולט ואורכם כששה מטרים! אלה היו דולפינים מהמין עב-שן קטלני (False killer whale) וזו היתה התצפית הראשונה של להקה ממין זה במזרח הים התיכון. התיעוד הראשון של עב-שן באזורנו התקיים בשנות החמישים במצרים על סמך גולגולת שנשטפה אל החוף. בפברואר 1995 נתפס עב-שן ברשת דייגים באזור איזמיר, טורקיה. ביוני 2004 נשטפה גופה של עב-שן בשמורת דור-הבונים. עב שן קטלני נפוץ בים האדום, אבל נדיר בים תיכון. סביר להניח שפרטים אלה עברו לים תיכון דרך תעלת סואץ . תופעת נדידת בעלי חיים מן הים האדום אל הים התיכון דרך תעלת סואץ נקראת בפי האקולוגים הגירה לספסיאנית. מנין השם המוזר? על שמו של האדריכל הצרפתי שתכנן וחפר את תעלת סואץ, פרדיננד דה-לספס. הוא זכה שעל שמו תיקרא התופעה הזו, שידועה למיני דגים וחסרי-חוליות רבים. המין עב-שן קטלני שייך למשפחת הדולפיניים והוא קרוב ביותר מבחינה גנטית ללווייתן הקטלן (המוכר לרבים כ"ווילי") וכמוהו מזוין במערכת שיניים אימתנית. עב-שן קטלני מתמחה בציד חסרי-חוליות כגון דיונונים ותמנונים שחיים בעומק (הוא מסוגל לצלול מאות מטרים ושם למצוא את טרפו), אך גם דגים ודולפינים ממינים קטנים בהחלט משולבים בתפריט מזונו.
בדרך בין ישראל לקפריסין, ניתן לראות מיני דולפינים נוספים שחיים מעבר למדף היבשת. הגרמפוס האפור הינו אחד מהם. הגרמפוסים חיים באזור מדרון מדף היבשת, הם ניזונים בעיקר מדיונונים גם מתמנונים ודגים נוספים. בכל הסקרים שמחמל"י ערכה באזור מדרון מדף היבשת מערבית לחוף ישראל, נצפו גרמפוסים ולכן אנו מעריכים שהמין הזה נפוץ באזורנו. כאשר מתרחקים מהחוף מעבר למדרון אל הים העמוק, יש סיכוי גבוה לצפות בסטנלה המפוספסת, זהו דולפין שחי במים עמוקים בלהקות גדולות אשר מונות בין עשרות למאות פרטים. בים התיכון זהו הדולפין הנפוץ ביותר בים העמוק. בשנה שעברה היו שלושה מקרי החפה של סטנלות. בשלושת המקרים הגיעו הדולפינים חיים אל החוף. בשני מקרים מתו הדולפינים זמן קצר לאחר ההחפה. במקרה השלישי הדולפינה נשטפה לחוף בת-ים באפיסת כוחות. ד"ר דני מוריק, וטרינר מתנדב במחמל"י, בדק אותה בחוף והוחלט להעביר אותה מהחוף למקום מוגן ושקט במרינה תל-אביב להמשך טיפול על מנת לייצב את מצבה. במקרה שהדולפין מגיע חי לחוף, חשוב מאוד להעבירו לבריכת טיפולים במהירות המירבית. שיירה מאובטחת על-ידי שתי ניידות משטרה אפשרה לנו להעביר בבטחה את הדולפינה שלשמחתנו, שרדה את המעבר. לאחר 24 שעות עם טיפול תרופתי תומך מצבה התייצב והוחלט להעבירה למבואות-ים לבריכת טיפולים מסודרת במרכז להצלת צבים של רשות הטבע והגנים. הדולפינה שרדה את המעבר, אבל אותו הלילה היה הקר ביותר באותו חורף והוא הכניע את הדולפינה החולה. היא מתה לאחר 30 שעות של ניסיונות אישוש. היותם של שלושת מקרי המוות של הסטנלות המפוספסות סמוכים זה לזה מבחינת התזמון, העלה את החשד שמדובר בווירוס קטלני לדולפינים, בשם "מובילי-וירוס". אותו הווירוס גרם למגיפה גדולה ותמותה באוכלוסיית הסטנלות המפוספסות במערב הים התיכון. בדיקות המעבדה נשלחו לבדיקה במעבדה באנגליה, שמתמחה בווירוס הזה ואכן – המובילי-וירוס היה סיבת המוות.
מסענו בין ישראל לקפריסין יכול להניב גם מפגש עם לווייתן ראשתן, ה"מובי דיק" המפורסם מסיפורו של הרמן מלוויל. הסיכוי למפגש קטן, משתי סיבות: האחת, לא ידוע הרבה על מספר הפרטים שחיים במזרח הים התיכון אבל ההערכה היא שלא מדובר במספרים גדולים. השנייה: הראשתן מתמחה בצלילות ארוכות (עד שעתיים) למעמקים (עד ל-3 ק"מ) על מנת להשיג את טרפו - דיונוני ענק, תמנונים, כרישים ודגים אחרים. לווייתן שיניים נוסף, ממשפחת לווייתני המקור, הוא הזיפיוס חלול-החרטום, מתמחה אף הוא בצלילה לעומק רב וגם אותו ניתן לפגוש בים העמוק בין ישראל לקפריסין. גם במין זה לא ידוע דבר על גודל האוכלוסייה באזורנו. המחקר על אודות מין זה קשה במיוחד בגלל צלילותיו הארוכות ו"ביישנותו" מכלי-שיט. ביולי 2002, הגיע זיפיוס חלול-חרטום לחוף אפולוניה בהרצליה באפיסת כוחות, רזה מאוד ובמצב סופני. לאחר ניסיון להחזירו לים על-ידי מתרחצים בחוף, החיף הלווייתן שוב ומת. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו 4.5 ק"ג של שקיות ניילון שסתמו לו את מערכת העיכול. עדות מעציבה להשפעת האדם על הים ובעלי-החיים ששוכנים בו.
לסיכום הנושא נקנח בדיווח משמח: לאחר יותר מחמישים שנה, חוזר אלינו כלב-הים הנזירי הים-תיכוני. תחילה הגיעו במהלך קיץ 2009 דיווחים משונים על "בתולת ים" בחופי קריית-ים, שנתפסו כגימיק שנועד למשוך תיירים. אך החל מחודש נובמבר אשתקד הלכו והצטברו עדויות מהימנות על אודות תצפיות בכלבי-ים לכל אורך חופי הארץ – מאשדוד והרצליה, דרך קיסריה, עתלית וחיפה, ועד לנהריה וראש הניקרה. ההוכחה הסופית הגיעה ב-7 בינואר 2010 מצמד דייגים שצילמו כלבת-ים על שובר הגלים במרינה בהרצליה. כשבועיים מאוחר יותר, נצפה שוב כלב-ים בראש הניקרה. עד כה התקבלו במחמל"י למעלה מחמישים דיווחים, ומניתוח הצילומים והתצפיות ולאחר התייעצות עם מומחים מהולנד, יוון וטורקיה נקבע שמדובר כנראה בשני פרטים – זכר ונקבה. פעולות רבות נעשות בשנים האחרונות בעולם במטרה להציל מין נדיר זה, וביניהן גם סגירת חופים מסוימים לכניסת אנשים. מרבית הפרטים מרוכזים באיי יוון, בטורקיה, ובמערה על גבול מאוריטניה וסהרה המערבית, שמאכלסת את הקבוצה הגדולה בעולם (כ-130 פרטים). ישראל נמצאת במסדרון מעבר חשוב בין האוכלוסיות האירופאיות לאוכלוסיות הצפון-אפריקאיות, וחיבור ביניהן חשוב מאד להתאוששות המין. כיום, אף מקום לאורך קו החוף בארץ, כולל מערות ראש הניקרה, אינו סגור בפני מבקרים. כל עוד לא מוגדרת שמורת טבע ימית הסגורה לחלוטין לכניסת אדם (דוגמת אלו שהוגדרו ביוון, בטורקיה ובאיי מדירה), קיים ספק רב אם יצליחו הפרטים הבודדים שהגיעו אל חופי ארצנו להתגבר על כל הגורמים שהביאו להיעלמותם מלכתחילה, למצוא מחסה מפני האדם ולהתרבות. כלב-הים הנזירי הים-תיכוני (Monachus monachus), הנמצא בסכנת הכחדה חמורה, הוא אחד מ-12 היונקים הנדירים בעולם. מבין היונקים במדינות האיחוד האירופי מצבו הוא הגרוע ביותר. אוכלוסייתו העולמית נאמדת בכ-350 עד 450 פרטים, החיים במספר אוכלוסיות קטנות ומבודדות. הסוג כלב-ים נזירי מכונה כך בשל פרוותו החומה והכתם הלבן שעל גחונו, שמזכירים גלימה של נזירים פרנציסקאנים, והוא היחיד מבין כלבי-הים שהסתגל לימים טרופיים וסוב-טרופיים. כלב-הים הים תיכוני היה נפוץ בעבר בכל רחבי הים התיכון, לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי בצפון-מערב אפריקה ובאיים הקרובים ליבשת. במאה ה-16 דיווח חוקר הטבע הצרפתי פייר בלון דה-מאנס שראה במסעו קבוצות רבות של כלבי-ים בין קהיר לארץ ישראל, אך בתחילת המאה ה-20 כבר נעלמו כלבי-הים כמעט לחלוטין. תצפיות בודדות העידו כי מדי פעם עדיין חלפו באזורנו: בשנות ה-20 של המאה הקודמת ניצודו שני כלבי-ים סמוך לטנטורה, ונקבה גדולה נלכדה באל-עריש ומתה בדרך לגן החיות בקהיר. בשנת 1934 ניצודו נקבה וגורה באזור טנטורה, בשנת 1940 דיווח פקיד הדיג בממשלת המנדט על כלבי-ים באל-עריש, וב-1953 דווח על פרט בודד במערה תת-מימית מצפון לראש הנקרה. הפעם האחרונה שכלב-הים נצפה בישראל היתה בשנת 1958, אז דיווח דיג מנחשולים על פרט בודד בים, סמוך לחוף דור. בלבנון עדיין נצפו בשנת 1976 כששה פרטים באזור נמל ביירות, אך כיום האוכלוסיות הידועות הקרובות ביותר לישראל נמצאות בדרום-מזרח טורקיה ובקפריסין והן מונות פרטים בודדים בלבד.
כולנו תקווה שהתצפיות הללו מעידות על חזרה של כלב הים לחופי ישראל, וחובתנו לשמור עליהם ועל הים התיכון, שטומן בחובו אוצרות טבע גדולים. לנו במחמל"י יש את המחויבות לחקור אותם ולספר על כך לציבור בישראל.
בכל שאלה בנושא הדולפינים בישראל ניתן לפנות לאביעד שיינין – 052-3571193. או פשוט להיכנס לאתר http://immrac.haifa.ac.il
